פעמים רבות אנו תוהים מהן התכונות שמנהיג צריך על מנת להנהיג. התכונה הראשונה שעולה בראשנו היא כריזמה. אחר כך תכונות כמו נחישות, אומץ וקור רוח. רבים מסכימים כי גם ווינסטון צ'רצ'יל וגם בנימין נתניהו ניחנו בתכונות אלו. אולם מנהיגים רבין אחרים לאורך ההיסטוריה גם הם ניחנו באותן תכונות, ולכן נשאלת השאלה מה הופך את צ'רצ'יל ונתניהו למנהיגים כה דגולים. כדי לענות על השאלה הזאת, במאמר זה אסקור את העקרונות בהם דבקו השניים בכל מה שקשור להתמודדותם עם גרמניה הנאצית ואיראן, ואשר הפכו את שניהם לגדולי המנהיגים בעת המודרנית.
אנטי-פייסנות: על פי המיתולוגיה היוונית, חרף העבודה כי הטרויאנים ידעו שהיוונים מאיימים על עירם, בחרו הם להכניס את סוס העץ בשערי העיר מתוך מחשבה כי פניהם של היוונים לנסיגה, ובכך שילמו בחייהם. המחשבה שהאיום הקיומי חלף כלא היה היא שהביאה לחורבן העיר טרויה. נתניהו וצ'רצ'יל, לאורך שנות שלטונם, גילו אפס נכונות לפיוס עם אויבים מרים שהציבו איום קיומי, גם כאשר אותם אויבים ניסו לטשטש את כוונותיהם האמתיות. נחישותם של צ'רצ'יל ונתניהו בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהתנגדות שניהם להסכמים שנכרתו עם אויביהם. צ'רצ'יל התנגד להסכם מינכן, אשר אפשר לגרמניה הנאצית להשתלט על צ'כוסלובקיה ובסופו של דבר לפלוש לפולין. נתניהו התנגד להסכם הגרעין האירני, אשר סולל למעשה את דרכה של איראן לפיתוחו של נשק גרעיני ואינו מטפל בבעיות נוספות אליהן קשורה איראן (כמו פיתוח הטילים הבליסטיים ומימון ארגוני הטרור במזרח התיכון). צ'רצ'יל ונתניהו האמינו כי אין בפיסת נייר למנוע ממעצמות צמאות דם מלהמשיך במדיניותן האגרסיבית.
נתניהו הדגיש את התנגדותו לפיוס באחד מנאומיו בעצרת האו"ם: "האם מישהו מאמין ברצינות כי הצפת תאוקרטיה רדיקלית בכלי נשק ובמזומנים תבלום את תאבונה לתוקפנות?". כמובן, כולנו מכירים את הציטוט המפורסם של צ'רצ'יל מיד לאחר חתימת הסכם מינכן אשר הפך לסמל לאי-פיוס: "ניתנה לכם האפשרות לבחור בין מלחמה לחרפה. בחרתם בחרפה, ותקבלו מלחמה".
חיבור למציאות: במקום לתקן את המציאות הקיימת, צ'רצ'יל ונתניהו שאפו להסתכל על המציאות כפי שהיא.
למשל, שניהם היו מבין הראשונים להתריע מפני המשטרים האפלים של גרמניה הנאצית ואיראן, עוד בטרם הפכו לאיום קיומי מממשי. צ'רצ'יל התריע מפני היטלר עוד הרבה לפני שזה הפך לאיום קיומי. נתניהו התריע מפני איראן עוד בתחילת שנות ה-90, בזמן שרבים אחרים התמקדו רק בעיראק. שניהם היו קול יחיד מבין שלל פוליטיקאים אשר סירבו להסתכל למציאות בעיניים ובמקום זה עסקו בניסיונות ליצירת מציאות ורודה.
הסתכלות קרה על המציאות היא אשר אפשרה לשני המנהיגים לזהות איומים מבעוד מועד, ובכך להתכונן להתמודדות מול אותם איומים ולגייס את תמיכת דעת הקהל לטובת המאבק. נתניהו הבהיר את גישתו בנוגע להתרעה מפני האיום האירני כך: "דיברתי על כך כשזה היה אופנתי, ודיברתי על כך כשזה היה לא אופנתי."
האויב של האויב שלך הוא (לפעמים) בן בריתך: שניהם דגלו ביצירת חזית אחידה כנגד האיום הקיומי באמצעות יצירת בריתות עם מדינות אשר היו בעבר עוינות. צ'רצ'יל שאף לשתף פעולה עם סטלין, על אף רצונו להיאבק בקומוניזם. נתניהו יצר בריתות עם מדינות ערב כמו סעודיה ואיחוד האמירויות על מנת להיאבק בהשפעה האיראנית במזרח התיכון. שניהם הבינו כי לא ניתן להביס אויב כה חזק כמו גרמניה הנאצית או איראן, אלא באמצעות שיתוף פעולה עם מדינות בעלות אינטרס זהה בכל מה שקשור למיגור אותם איומים. צ'רצ'יל הביע את העדפתו לשיתוף פעולה עם סטלין במשפט הבא: "גם אם היטלר היה פולש לגיהנום, הייתי מתייצב לצד השטן".
עם זאת, צ'רצ'יל ונתניהו הבינו את החשיבות שבהצבת גבולות לשיתופי הפעולה עם מדינות בעלות משטרים אפלים, וכי מוטב לשתף עמן פעולה רק כאשר ישנם גבולות ברורים. כך למשל, כאשר ברית המועצות חזרה להוות איום לאחר תום מלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל התריע על כך בנאומו המפורסם בפני הקונגרס האמריקאי ב-1946 "מסך הברזל", מתוך הבנה כי ישנם אויבים שרצוי לשתף עמם פעולה רק כאשר יש צורך בכך. גם נתניהו ידע להציב גבולות לשיתוף הפעולה עם מדינות ערב, וזה בא לידי ביטוי בהתנגדותו לחימושה של סעודיה בנשק גרעיני, אשר עלול להוות איום על המזרח התיכון כולו.
לסיכום, את פילוסופיית המנהיגות אשר הכתיבה את גישתם של צ'רצ'יל ונתניהו ניתן לסכם בקטע מתוך נאומו של נתניהו עצמו בעצרת האו"ם משנת 2009, בו הוא מתאר את חולשתם של מנהיגי העולם על פי צ'רצ'יל: "לפני למעלה משבעים שנה, הגדיר ווינסטון צ'רצ'יל את מה שכינה 'אי אפשר לחנך את האנושות': הרגלם האומלל של חברות תרבותיות להירדם עד שהסכנה כמעט תגבר עליהם. צ'רצ'יל התלונן על מה שכינה 'הרצון של ראיית הנולד, חוסר הרצון לפעול כאשר הפעולה תהיה פשוטה ויעילה, היעדר חשיבה ברורה, עצות סותרות עד ששעת החירום תגיע, עד שהשימור העצמי יכה בגונג הצורם'".
