אם למישהו היה ספק שהזמרת רוחמה בן יוסף היא אישה עוצמתית – את הריאיון הזה איתה חובה לקרוא. כמי שחושפת את ליבה גם בכתיבת פוסטים ברשתות החברתיות ובעיקר במוזיקה שהיא יוצרת, רוחמה שמה לעצמה למטרה לפתוח את ליבן של הנשים שבפניהן היא מופיעה, ומעידה על הקסם שנוצר בהופעותיה – "יש לנשיות שלנו כוח עצום מעצם הנוכחות שלנו יחד. לכל אחת יש 'לב עולם' בתוכה, והחיבור בינינו יוצר מין רשת ענקית של פעימות לב העולם, במיוחד כשאנחנו רוקדות ומתפללות יחד. לא סתם כתוב 'וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת' (שמות ט"ו, כ'), והנוכחות המשותפת הזו מזכירה לי שאני חלק מפעימה מאד גדולה של החיים".
"אחד הדברים שמייחדים אותנו כנשים הוא הרחם שלנו", היא אומרת. "אנחנו אחראיות על החיים בעולם הזה, החיים עוברים דרכנו. וכשאנחנו מאוחדות, אנחנו שער הרחמים. זה נשמע כאילו זו המצאה, וגם אני בשוק מזה בכל הופעה מחדש. נשים לא דתיות שמגיעות בפעם הראשונה למרחב נשי וחוות את העוצמה הזו של נשים שיושבות, רוקדות ושרות יחד – יכולות להעיד שמשהו מאד פשוט ומרגש נחשף שם. אני רואה את הכיווץ שיש להן לפעמים בגוף כשהן חושבות לעצמן – 'אני לא מתחברת לאישה הדוסית הזו, היא לא מעניינת אותי', ואיך פתאום שפת הגוף משתנה והן נפתחות. חבל לחיות חיים שלמים בלי לתת לחלק הזה באישיות שלנו את הזמן והמקום, כי הוא יקר כל כך".
ואיך היא מסבירה את האווירה המחשמלת? "אין לי רצון להגיד שהתופעה הזו לא קיימת בשום צורה בקהל מעורב, אבל משהו בהופעה מול נשים בלבד מאפשרת את העומק הזה יותר. מעידה על עצמי שיש בי משהו נטול פוזה יותר כשאני במרחב נשי. אין מה לעשות – אנחנו חיים במציאות שבה התדר המיני תמיד נוכח, וזה דבר נתון. כשאני נמצאת במצב של שירה יחד עם גברים, גם אם הוא יהיה מפגש נעים ומבדר ועמוק – במרחב הנשי הוא קורה בצורה הרבה יותר פשוטה ולא מסתבכת. אני שמה לב שהעומקים שאני יוצרת מהם והשפה שאני מדברת בה כשהמוזיקה שלי מיועדת מלכתחילה לנשים, היא חשופה ואמתית יותר. כמובן שלא באה להגיד לאף אחד מה לעשות – מבחינתי זו דרך ההלכה והיא פוגשת אותי במקום מאד נכון. אחרי שנים שזה מה שאני עושה, ברור לי שזה מדויק לי ברמות מפחידות".
"לא מגיע לנו ליצור כי אנחנו שומרות תורה ומצוות?"
אם כן, רוחמה לא מתנצלת כלל על היותה זמרת עבור נשים בלבד, ועדיין – הסערה שהייתה סביב הזמרת אתי אנקרי מול רשת מועדוני ה'זאפה' על כך שלא הסכימו לפרסם שהמופע מיועד רק לקהל נשי, הביאה את בן יוסף להגיב ולכאוב יחד איתה.
"אני בעצמי העליתי פוסט על ה'זאפה' לפני שנה וחצי בערך. סגרתי איתם מופע, הודעתי שהוא יהיה עבור נשים, אפילו סיכמו איתי על מחיר יקר יותר מאמנים אחרים, והסכמתי. ואז פתאום אמרו לי ש'לא תוכלי לכתוב באתר שזו הופעה מול נשים בלבד, ואם גבר ירצה להיכנס – הוא ייכנס'. זה היה לא נעים, אבל לא היו לי אנרגיות לתבוע אותם ולעשות מזה סיפור גדול. לכן לקחתי את כוחות הנפש האלה והרמתי פסטיבל במערת אסף בירושלים. הייתה אווירה מדהימה, אבל זו עדיין באסה".
למה באסה? "כי זה אולם שלא מותאם להופעה מוזיקלית, צריך לדאוג לתאורה ולהגברה שתצליח לעמוד בתנאי האקוסטיקה, ולהתגבר על מכשולים רבים מבחינה הפקתית, שבמקום מוסדר אני אפילו לא צריכה להתעסק בהם. מה גם שכשנשים שלא מכירות את המוזיקה שלי מגיעות להופעה שיש בה תנאים איכותיים, אין ספק שהן נהנות יותר. אז אני מופיעה בחוות ובמקומות תחת כיפת השמיים – שאני אוהבת מאד ויש שם אווירה מיוחדת, אבל זה פחות נגיש לקהל שצריך לנסוע עכשיו עד המדבר בשביל לשמוע אותי. עם כל הכיף שיש בפסטיבלים כאלה, יש המון פרטים קטנים שבסופו של דבר משאירים נשים רבות שרצו להגיע מחוץ לסיפור".
"זה לא פייר", משתפת רוחמה, "ואני שואלת למה? לא מגיע לנו ליצור? אתם מענישים אותנו כי אנחנו שומרות תורה ומצוות? אנחנו לא נגד גברים, לא לוחמניות, ואין לנו רצון לתבוע אף אחד". התגובה התמידית היא 'אין בעיה שתופיעו רק בפני נשים אבל זה לא יהיה מכספי ציבור, זה לא אישי'. אבל בסוף זה כן אישי, כי זו הפרנסה שלי והחיים שלי והקול שאני רוצה להשמיע בעולם. ואז יגיע דיון פילוסופי של 'אם מותר להדיר גברים, למה לא להדיר גם נכים לדוגמא?' – והתשובה היא שהמרחב הנשי שאני מבקשת הוא לא העדפה אישית שלי, רוחמה בן יוסף, הוא על פי ההלכה של תורת ישראל".
"להגיד שלקחנו על עצמנו איזושהי החמרה הלכתית בעניין הזה זה לא נכון", היא קובעת. "תראו לי רבנים מהמיינסטרים שמתירים שירת נשים בהופעות מעורבות. 99% מהפוסקים אוסרים את זה. אין מנוס מלהבין שאנחנו חיים במורכבות ושכל אחד יצטרך להתגמש. השיח של 'הם ו'אנחנו' עצוב לי מאד, כי מבחינתי הם אחים שלי. אנחנו חיים במרחב ציבורי חילוני שהפך להיות מובן מאליו כל כך, עד שאדם חילוני לא ישים לב לעובדה הזו בכלל ולא ידע עד כמה אני צריכה לצאת מגדרי כדי להתקיים כאן".
למה שירת נשים אסורה בכלל?
"הביסוס ההלכתי לשירת נשים הוא 'קול באישה ערווה', והרבה פעמים זה נשמע מרחיק ומנותק", מסבירה רוחמה. "אבל אני לא רואה בזה דבר שלילי – ערווה הוא מקום שמעורר לקשר ולחיבור, וזה מה שיכול לייצר קולה של האישה. לכן דרושות שם יותר זהירות ותשומת לב מול מי אני חושפת את הכוח הזה כשהוא חי. זו לא רק אמירה ביקורתית של 'תצניעי את עצמך', אלא הפוך – אצלי זה יוצר צו פנימי שאומר 'יש לך כח לעורר אהבה עם המתנה שקיבלת', ואני מאמינה שבעזרת ה' זה מה שאני עושה".
"חז"ל בעיניי הם אנשים גאונים שמבינים את הדקויות בנפש האדם", היא אומרת. "אנחנו לא יודעים מה יהיה עם ההלכה בעוד מאה שנים – אבל היום, ברור לי כל כך שההלכה הזו תקפה. מי שבאמת כנה עם עצמה, מבינה לגמרי אלו עומקים ותחושות המוזיקה מעוררת בנו".
עם כל היופי שהיא רואה בהלכה – "ברור שזו התמודדות", היא משתפת בכנות. "אני רואה אנשים שהתחילו את הקריירה המוזיקלית שלהם לפניי והם כבר מזמן עוקפים אותי בסיבוב, והכל מושפע מזה. אני יודעת שהייתי יכולה להגיע יותר רחוק, להופיע בבמות הרבה יותר גדולות ולהגיע לקהל רחב יותר של מאזינים. ברוך ה' אני מתפרנסת מהמוזיקה. אמנם לא בטירוף, אבל מצליחה. אם אישה תשאל אותי האם באמת אפשר להיות תלויה כלכלית ביצירה, אגיד לה שברמת העיקרון אפשר – אבל לא פשוט בכלל להתניע את התהליך. קשה לי להגיד למישהי ללכת על זה בכל הכוח כי זו המון עבודה סיזיפית ואיטית. שום דבר לא קורה בבום".
ולמרות הכל, "אם הייתי מופיעה בפני הציבור הכללי, לא הייתה לי את אותה העוצמה ביצירה, ולא היה לי את המקום המחובר כל כך אל הלב שאותו אני רוצה להעביר. לכן כל השאלות האלה לא באמת מעסיקות אותי, כי זה המרחב שלי. אני שמחה בו, מודה עליו, חושבת שהוא נפלא, ויודעת שיש לי את הקהל הכי מפרגן ומתוק ומחבק שקיים בעולם".
"כל טוב שמגיע אליי הוא סיבה לחגיגה"
לפני כשבועיים רוחמה הוציאה את הגרסה שלה ל'מזמור לתודה', שמלווה בקליפ מיוחד בו ביקשה מהקהל לצלם רגעים של הודיה. מה עמד מאחורי הרעיון הזה? "רציתי להעביר את התפישה שההודיה נמצאת בפרטים הקטנים של החיים, ושלכל אחת יש על מה להודות. יש לכך גם רובד נוסף – שאנשים לא יודעים את הסיפורים שעומדים מאחורי כל סרטון. לדוגמא, בסרטון של תינוק, הצופה לא יודע איזה מסע אולי עבר על ההורים עד שהצליחו להביא אותו לעולם. בסרטון על שיח עגבניות, הצופה לא מעלה על דעתו שיכול מאד להיות שעצם הטיפול בשיח הזה היה מה שהחזיק בחורה בודדה בקורונה. בסוף מאחורי כל דבר יש סיפור, וגם לי יש סיפור. לכן היה לי חשוב לפקוח את העיניים ולראות את כל הטוב שיש סביבי".
מי שעוקב אחרי הפוסטים שלה ברשתות החברתיות, לא יכול שלא לשים לב לכך שהאופטימיות היא לא דבר חדש אצל רוחמה – על אף כל הקשיים שהיא עוברת ומשתפת אותנו בהם. מה הסוד שלה? "אני חושבת שזה קודם כל עניין של רצון. ברגע שאת רוצה לחיות בתדר מסוים, את מזמנת אותו אלייך. זה כמו שכשאת נמצאת בתודעה של משהו – הוא יבוא אלייך מכל הכיוונים. לדוגמא, אישה בהריון תתחיל לשים לב לילדים ועגלות, כשבעלי היה גנן הוא היה אומר שהוא רואה רק גינות. אז אני אומרת לעצמי שאני רוצה לחיות בעולם שבו שום דבר לא מובן מאליו וכל טוב שמגיע אליי הוא סיבה לחגיגה".
והנה מנהג מתוק שכדאי לאמץ – סעודות הודיה. "הן הפכו לתחביב של ממש אצל בעלי. אנחנו יכולים לשבת בארוחת ערב ואז הוא ירים לחיים ויגיד שהיום עושים סעודת הודיה על כך וכך. קרה פה משהו טוב? יש התקדמות שהיא משמחת וראויה? צריך להגיד על זה תודה בפשטות. וכל הודיה כזו מנכיחה את הקיום של הדבר בחיים שלך ומגדירה את הדברים שאפשר להודות עליהם כל הזמן. פתאום יש לנו עיניים לראות את זה – בסך הכול צריך להסיר את המעטה ולראות את כל הטוב שיש סביבנו".
תדר של גאולה
צום י"ז בתמוז שיחול בראשון הקרוב, יביא איתו שלושה שבועות של התכנסות פנימה וגעגוע לבית המקדש. הקושי בחיבור הרגשי לימים האלה הוא ידוע ומובן, לכן רוחמה מציעה הסתכלות חדשה ומרתקת – "אני מסתכלת על ההכוונה ההלכתית כאיזושהי הזמנה, בכל דבר. ההלכה מייצרת לנו כלי, ואנחנו אחראים על האור שיכול לבקוע מתוכו, מתוך שנלמד עליו ונמשוך אותו לתוך החיים שלנו".
"שלושת השבועות ותשעת הימים שנכללים בהם, יכולים להיתפש כדבר כבד ולכאורה לא קשור לשמחה של הקיץ – אלא שדווקא בתקופה הזו אפשר ללמוד מכך המון", היא מסבירה. "ישנם שני סוגים של חום ואש. יש אש שהורסת, שורפת, ומביאה לחורבן, ויש אש הפוכה לגמרי – 'כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ' (ברכת 'נחם' בתפילת העמידה). התפקיד שלנו הוא להבעיר בתוכנו אש של אהבה, חיבור ואחדות אמתית".
"ולכן גם הכי קשה לנו שם", היא אומרת. "עם ישראל נמצא במצב לא קל בכלל, אנשים מתבטאים בצורה שהיא לא נורמלית וכל אחד בטוח שהוא צודק. גם לי יש אמת, אבל אני יודעת שהיא חלקית, וזוכרת שלא אהיה שלמה בלי אחותי שיכולה להיות שמאלנית רדיקלית, ובלי אחותי שיכולה להיות חסידת גור שלא מכירה במדינת ישראל. אנחנו מקשה אחת, והאמת לא שווה כלום אם אני לבד. גם מול בעלי – אני יכולה להיות הכי צודקת בעולם, אבל מה זה שווה אם אני מרחיקה אותו ממני ואין בינינו אהבה? האם אני רוצה להיות בקְרָב או לְקָרֵב? זו עבודה תמידית".
"עם ישראל הוא עם מופלא שחי בתקופה שהיא מטורפת בכל קנה מידה", קובעת רוחמה. "אפשר להסתכל על זה בצורה הכי צינית, אבל איפה קיים עוד עם שחזר לארצו אחרי אלפיים שנה, מחיה את השפה שדיבר בה ומתכנס מכל קצוות העולם לאותם הערכים? ברור שאנחנו שייכים למהלך היסטורי משוגע, ומבחינתי הוא מהלך של גאולה לגמרי. מה אני עושה בתוך זה? זו כבר הבחירה של כל אחד איך הוא משפיע על אחרים. אני מאמינה שכשנהיה בתדר הזה של ההשפעה, נתקרב אל הדבר האמיתי".
