אין ספק שמלבד כשרון כתיבת השירים הגדול שיש לזמרת נרקיס, היא גם יודעת לכתוב פוסטים מעוררי מחשבה והשראה. 'ליבי כמו ספר פתוח, תראה אותי', היא שרה בסינגל החדש שלה, והיום (ד') היא ממשיכה להוכיח עד כמה זה נכון כשמספרת על הריצה הבלתי פוסקת שלה אל עבר העתיד – מבלי לעצור לרגע ולמצוא את האוצרות שטמונים בהווה.
כך כתבה:
"נזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה, הייתי מביטה מהחלון אל האופק הרחוק, ומתייאשת רק מהמרחק העצום ביני לבין הנוף הרחוק, ומהשאלה הגדולה 'מתי גם אני אגיע לשם?'. הלכתי בעולם בחיפושים גדולים, בין אם חיפשתי ממש בארצות שונות ודתות, ובין אם חיפשתי את עצמי בין תל אביב לצפת – כל הזמן הובלתי על ידי הטירוף למצוא את האופק הזה ולהחזיק אותו פעם אחת ולתמיד בידיי".
"רציתי כל כך להיות ה'זאת מהעתיד', עד שלא ראיתי שאני חולפת בדרך על פני מי שאני עכשיו. לא שמתי לב לאישה הפשוטה עם החלוק שמציעה לי אוכל של בית, לילד שמחכה למבט ממני, לגבר שמביט בי בחן מתוק, ולחיים עצמם ששופעים מטבעם. לכל אלו לא יכולתי לשים לב כי הייתי עסוקה בלשחות בים הסוער של הרדיפה אחרי הדבר ההוא שם".
"מספרת לכם את זה, כי ישנם אנשים שידועים ככאלו שיש בהם מנוע פנימי שרוצה כל היום לשאוף ולהשיג ולהיות, ולפעמים החיפוש הזה יכול להתיש אותנו ולגרום לנו לחפש אחר האופק, מבלי להבין שהאדמה שאנו דורכים עליה – היא היא האוצר שחיפשנו כל כך הרבה שנים".
"אמרה לי אישה חכמה שאנחנו יהלום. כל אחד מאתנו הוא אבן יקרה, וגם יהלום שתקוע עמוק באדמה, מכוסה בבוץ ועפר, שלא רואה שום אופק ואף אחד לא שמע עליו – הוא עדיין יהלום. וזה אתם. בקיצור מה שאני אומרת בעצם זה שתביאו את האופק אליכם, וגם אם עוד לא 'גילו' אתכם ועוד לא השגתם בדיוק את מה שרציתם – אתם עדיין יהלומים. 'אני כולי בלינג בלינג צ׳ינג צ׳ינג', אמרה נועה קירל".
