נתניהו – שיעור במנהיגות
בנימין נתניהו כיהן כראש ממשלת ישראל במשך הזמן הממושך ביותר. כהונתו רבת השניים זכתה הן לשבחים והן לביקורות, מימין ומשמאל, ועם זאת צריך להגיד – כולנו יכולים ללמוד מנתניהו משהו על מנהיגות. במאמר זה אסקור את פילוסופית המנהיגות של נתניהו כפי שאני מזהה אותה.
התמקדו במה שניתן לשנות
שינוי. זהו הכינוי של ממשלת בנט-לפיד. בני-האדם מטבעם תמיד ישאפו לשיפור בחייהם, וטוב שכך. השאיפה והכמיהה לשיפור מצבנו היא המנוע ליזמות וחדשנות, ולבסוף לצמיחה. אך דווקא בגלל זה לא ניתן להגיע למצב בו כולם מרוצים, וודאי לא במשטר דמוקרטי, שבו יש לחלק משאבים שזמינותם מוגבלת לקבוצות שונות באוכלוסייה. מדיניות אשר מטיבה עם קבוצה X עלולה להרע את מצבה של קבוצה Y.
פוליטיקאים מבינים את הקושי שבחלוקת משאבים, אך הצורך להראות ש"עושים משהו", ש"משפרים את מצבו של האזרח", אלו גוברים על ההבנה הבסיסית כי היכולת שלהם לעשות זאת מוגבלת.
נתניהו לעומת זאת, לאורך השנים נמנע מלהציע שינויים מרחיקי-לכת כראש הממשלה. כשהיה שר האוצר בעת משבר כלכלי, אכן נדרשו שינויים כואבים, וכך עשה, ובהצלחה. אך כראש ממשלה, ובצדק, נמנע פעמים רבות מלחולל שינויים מרחיקי לכת. מדוע? משום שהוא מבין שמתוך הנושאים הכה רבים אשר בהם דורש הציבור שינוי, ניתן – בשיטת המשטר הישראלית הקיימת (מה שנקרא, "בתנאי המשחק הקיימים")- לחולל שינוי רק במספר מועט של נושאים. לדוגמא, רבים טוענים כי נתניהו הוא זה שאפשר לבג"ץ ומערכת המשפט לצבור כוח ועוצמה על חשבון הכנסת והממשלה, אך האמת היא שראש ממשלת ישראל, יהיה זה בנימין נתניהו או כל אדם אחר, אינינו יכול לשנות תחום זה באופן משמעותי כל עוד אין לו רוב (61 מנדטים בכנסת).
וגם כי נדמה שעשוי להיות רוב, צריך לזכור שיהיו פוליטיקאים אשר יסכלו את המהלך משיקולים כאלו ואחרים. זהו נושא שעדיין אין לגביו הסכמה מספיק רחבה בקרב הציבור.
לעומת זאת, בנושאים אחרים, משמעותיים לא פחות אך קטנים יותר בחשיבותם בקרב הציבור, נתניהו אכן חולל שינוי. למשל, מתווה הגז היה צעד כזה. אמנם התעוררה התנגדות מסוימת בקרב חלקים מהציבור הישראלי, אך זו לא הייתה התנגדות שהיה בלתי אפשרי להתמודד מולה.
המאבק עם איראן הוא נושא חשוב נוסף, בו התמקד נתניהו, לא משום שהוא נושא שהוא פשוט לטיפול, אלא משום שגם ישנה הסכמה בקרב פוליטיקאים מימין ומשמאל כי האיום האיראני דורש טיפול, וגם משום שזהו נושא חשוב במידה רבה לטיפול אשר לא סובל התעלמות.
2+נתניהו התמקד בעיקר בדברים בהם הייתה לו השפעה, ולא בדברים אשר היו מונעים ממנו מלהביא הצלחה מסוימת. גישה זו באה לידי ביטוי גם בדרך ניהולו של נתניהו את מפלגת הליכוד בראשה הוא עומד מאז דצמבר 2005. נתניהו נמנע במקרים רבים מלבצע רפורמות מרחיקות לכת בתוך תנועת הליכוד. הרפורמה המשמעותית אותה קידם, פתיחת ההצבעה בפריימריז לכלל חברי המפלגה, היית החלטה בשנת 2006. מאז נתניהו כמעט ולא עסק בנושאים פנימיים בתנועת הליכוד. נתניהו הבין כי כוחו מוגבל אל מול כוחות רבים אחרים בתוך תנועת הליכוד, אשר נחושים לשמור על האינטרסים שלהם. כראש ממשלת ישראל, הוא הבין כי עליו להפנות את תשומת ליבו לדברים המשמעותיים לכלל אזרחי מדינת ישראל. רודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, סיכם בספרו "מנהיגות" כלל זה בשתי מילים: "התחל בקטן".
אל תתעמתו בגלוי, אלא אם כן אין ברירה
כאשר נסע נתניהו לוושינגטון ערב בחירות 2015 על מנת לנאום בפני הקונגרס האמריקאי כנגד מדיניות אובמה מול איראן, רבים (כולל בממשל האמריקאי עצמו) ביקרו אותו על פגיעה ביחסים עם ארה"ב. אולם נתניהו עשה מבחינתו את הצעד המתבקש שכל מנהיג צריך לעשות: התעמת רק אם אין ברירה.
לנתניהו, אשר רואה באיום האיראני סכנה קיומית לביטחון ישראל, לא הייתה ברירה אלא להתעמת בגלוי מול נשיא ארה"ב, כי ביטחון ישראל הוא הדבר שהכי חשוב לו, יותר ממה אנשי תקשורת או אפילו הנשיא עצמו יגידו. נתניהו אף התבטא לאחרונה באופן הבא: " ביטחון ישראל חשוב יותר מיחסינו עם ארה"ב".
אם נסתכל על ההיסטוריה של נתניהו, נראה כי הוא בוחר להתעמת בגלוי רק לעיתים רחוקות. לאורך תקופת כהונתו הראשונה הוא לא התעמת עם קלינטון באופן גלוי (מול הציבור), אלא שמר את טענותיו לשיחות אישיות עם הנשיא בחדר הסגלגל. כך גם נהג בחלק ניכר מיחסיו עם הנשיא אובמה. כעת, כאשר ביידן הוא הנשיא, נתניהו מפעיל את אותה טכניקה. הוא אינו מתעמת פומבית מול הנשיא, אלא משדר לציבור הרחב כי הכל מבחינתו תחת שליטה ושהוא מוכן להקשיב לצד השני.
גישה זו היא הרבה יותר בריאה ויעילה בכל הקשור לקידום מדיניות. הרי לא ניתן לקדם מדיניות ראויה מגיוס אויבים ומעימותים מיותרים. נתניהו מתעמת רק כשאין לו ברירה, זהו המוצא האחרון מבחינתו.
ייתכן ועימותים מתוקשרים היו מסייעים לו הרבה יותר מבחינה פוליטית, אך מנהיג אמיתי אינו פועל אך ורק על פי שיקולים פוליטיים. אינני אומר שנתניהו לא מתחשב בשיקולים פוליטיים כלל, אך טובת המדינה מבחינתו קודמת לכל.
2+צילום: חיים צח / לע"מ
Photos By : Haim Zach / GPO
היו קשובים לדעת הקהל, אך הימנעו מכניעה לתכתיבים
איזון הוא המפתח להצלחה עבור תחומים רבים בחיים. בכל הקשור למנהיגות, על המנהיג להיות קשוב לדעת הקהל מצד אחד, כלומר לזהות מתי מהלך כזה או אחר אינו מקובל על חלק גדול מהציבור, ומצד שני להימנע מכניעה לכתיבים, כלומר להימנע מלרצות את כולם.
בפילוסופית המנהיגות שלו, נתניהו מראה נכונות להתחשבות בדעת הקהל הישראלית. למשל, לאורך תקופת כהונתו הוא נמנע מהרפתקאות נועזות, הן מפינויים נרחבים והן ממבצעים נרחבים בעזה. שוב, ככל שהייתה לו ברירה. נתניהו נמנע ממהלכים הרי גורל מכיוון שהוא ידע כי כניסה קרקעית לעזה לא רק שאינה פופולארית בקרב הציבור, אלא שגם מדובר במהלך אשר יגבה מחירים כבדים. באופן דומה, נתניהו נמנע מפינויים נרחבים של יהודים מבתיהם משום שידע כי דעת הקהל הישראלית מתנגדת למהלכים כאלו.
בניגוד לראשי ממשלה כמו יצחק רבין או אריאל שרון, אשר לא התחשבו בדעת הקהל הישראלית (רבין – כאשר יישם את הסכם אוסלו, ושרון – כאשר ביצע את תכנית ההתנתקות), נתניהו היה קשוב לציבור הישראלי, גם כשהיו לחצים מצד גורמים כאלו ואחרים.
יחד עם זאת, נתניהו ידע לאזן זאת עם היותו חסין מפני לחצים ותכתיבים. בקדנציה הראשונה שלו, בשנות ה-90, היה לו הרבה יותר קשה לעמוד בפני לחצים ותכתיבים. נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, הצליח לגרום לנתניהו לחרוג מעקרונותיו (אמנם במידה מוגבלת). לעומת זאת, בקדנציות המאוחרות יותר של נתניהו, לאחר שצבר ניסיון רב יותר, הוא הצליח לעמוד בפני לחצים הן מצד נשיא ארה"ב והן מצד כוחות אחרים.
יש לציין כי בעידן הרשתות החברתיות מאד קל להיכנע ללחצים חברתיים מצד הציבור. טוקבקיסטים רבים רשאים לכתוב כאוות נפשם, ועבור פוליטיקאי בעל עמוד פייסבוק בו ישנם מגיבים רבים אשר לוחצים עליו לפעול כך או אחרת, יש קושי מסוים להתעלם מלחצים אלו. נתניהו, בהיותו ראש ממשלת ישראל, הוכיח כי הוא אינו כאן על מנת לרצות את כולם (משום שהוא גם הבין כי הדבר אינו אפשרי).
האיזון הזה שבין התחשבות בדעת הקהל והימנעות מכניעה ללחצים, הוא שהבטיח לאזרחי מדינת ישראל מנהיגות יציבה במשך מרבית שלטונו של נתניהו.
התחשבו גם בעתיד הרחוק, לא רק בהווה הקרוב
ראשי ממשלה רבים במדינת ישראל השקיעו מחשבה רבה במה שקורה מסביבם באותה עת, מבלי להתחשב בכך שהמציאות צפויה להשתנות בהמשך, בעתיד הרחוק היותר. מדינת ישראל עצמה הוקמה, בצדק מסוים, בצורה כזאת: יש לפתור קודם כל את האתגרים העומדים בפנינו כעת, ואת השאר לפתור בעתיד. מה שנקרא "כשנגיע לגשר, נחצה אותו".
בן גוריון, למשל, הרבה להתחשב במציאות הקיימת מבלי להסתכל על העתיד. עליו היא לאחר את העם היהודי על כל רבדיו, ולכן נמנע מעיסוק בסוגיות מגזריות. כך פעלו שאר ראשי הממשלה בישראל: אשכול – בסיום מלחמת ששת הימים (כאשר נמנע מביצור מעמדה של מדינת ישראל בשטחים המוחזקים), בגין – במהלך המגעים להסכם השלום עם מצרים (כאשר הסכים להשאיר את רצועת עזה בידי ישראל במקום לתת זאת למצרים), רבין – כאשר חתם על הסכם אוסלו למרות הסיכונים ושרון – כאשר ביצע את תכנית ההתנתקות. על ברק ואולמרט אין צורך להרחיב.
נתניהו, לעומת זאת, מנהיג אשר דוגל ביציבות, נמנע מלקדם מהלכים הרי גורל מכיוון שהוא יודע שבעוד 10-20 שנה ייתכן ולמהלכים אלו תהיה השפעה הרסנית על מדינת ישראל. מה שמתאים נכון להרגע, עלול להוות אתגר משמעותי בעתיד הרחוק יותר.
2+לסיכום, את תקופת שלטונו של נתניהו ניתן לסכם במילה אחת: יציבות.
נתניהו פעל מתוך מחשבה כי יציבות היא הדבר החשוב ביותר עבור מדינת ישראל, בעיקר משום שמדובר במדינה הממוקמת באזור מאד לא יציב – המזרח התיכון, ובגלל שמדובר במדינה אשר עומדת בפני אתגרים כה רבים. לא כל שינוי, קיצוני ולא קיצוני, הוא דבר שהוא בהכרח טוב. זהו שיעור במנהיגות שכולנו יכולים ללמוד מבנימין נתניהו.
