בטקסט שפירסם בעמוד הפייסבוק שלו, סיפר יהורם גאון על תחושותיו לאחר שצפה בריאיון של יוסי כהן, ראש המוסד היוצא.
כך כתב:
ראיתי את ראש המוסד לשעבר, בתכנית "עובדה". גילוי נאות אני אוהב את האיש הזה, אפילו מעריץ מאוד, אבל אני מודה שהרגשתי אי נוחות במהלכה של התכנית, וחשתי געגוע עז וצורב לימים בהם לא ידענו מי הוא ראש המוסד, וכל מה ששמענו וידענו היה לכאורה מ"מקורות זרים".
כן, אני יודע שהכל היום חשוף וגלוי ופרוץ לרוח באלף ואחד דרכים, אבל בכל זאת חשבתי, בעודי שומע מפיו ממש – שמות של מקומות ומרתפים, ו"סרקזות" שיצאו מכלל שימוש, וחיילים עלומים (לאו דווקא שבאו מן הארץ..), ומדינות אויב בהן ביקר, ומספר דרכונים שיש לו בכיסו ודרכים לגיוס פעילים, – ואפילו אם הכל ידוע, כשזה בא מפיו של איש במעמדו, זה נשמע אחרת.
נזכרתי בגעגוע באברהם ארנן ז"ל, איש המודיעין האגדי שברא את סיירת מטכ"ל (שאז עוד קראו לה בסוד 269). כשאברהם ארנן היה יוצא לירושלים הוא היה אומר במשרד "שהוא בדרך לחיפה" כי "לא הכל צריך לדעת".
ואני לא מרמז על כך שנחזור לימים ההם, אבל צניעות היא לא עניין של דור! אלא של מדיניות, של לחימה מסוג אחר, מעולם לא תקענו אצבע בעין האויב הפגוע בתיאור נצחונותינו. זה לא מתאים לנו, זה מקטין את צדקתנו, זה לא טוב, זה לא בריא, זה לא נכון וזה בעיקר לא משתלם לאורך הדרך, כי זה מדרבן את האויב שנחשף בקלונו, להתאמץ יותר.
איש חכם אמר פעם ש"הדיבור הוא אנושי אבל השתיקה היא אלוהית", ואנחנו הרי היינו כל השנים (בממלכת הסוד והדממה שלנו) מאוד קרובים לאלוהים. חבל שמעדנו ועודנו מועדים, אל מקומות בהם להט הגאווה והיצרים האנושיים, חושפים הכל לאורה של שמש מזיקה.
