כשלורנה וינגייט פנתה אל ירוחם כהן, קצין המודיעין של חטיבת יפתח, היא הייתה מאוד ברורה – "התנ"ך שיש בידי, הספר של אורד וינגייט בעלי, זה שהוא קרא בו לפני כל יציאה לקרב, ראוי הוא שיהיה בידי הלוחמים במצודה".
המצודה הייתה מצודת רמות נפתלי, והחיבור בין לורנה, לבין הלוחמים במקום, היה העובדה שהם, שהיו יוצאי הצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, הקימו ארגון להתיישבות על שם בעלה המנוח וקראו לעצמם "ימין אורד וינגייט-רמות נפתלי" (חלקם גם שירתו תחת פיקודו).
את לורנה היה קשה לשכנע שההכנסה של התנ"ך אל המצודה בלב הקרבות היא כמעט בלתי אפשרית. אך נמצאה פשרה.
מטוס הטיס את לורנה וינגייט מעל המצודה, ואל הלוחמים, שכבר היו רגילים בהצנחת אספקה מהאוויר, הוצנחה חבילה קטנה,עם פתק בתוכה. תנ"ך לא היה שם. ומה היה רשום בפתק? "חזקו ואמצו, את התנ"ך של בעלי אורד, אני שומרת עבורכם לאחרי הקרבות".
משם המשיך המטוס והוריד את לורנה, ביסוד המעלה. למה ביסוד המעלה? כי לשם פונו נשות וילדי רמות נפתלי בזמן הקרבות. כשפגשה את הנשים והילדים ספונים במרתף, החלה לורנה, שתמיד הצליחה לשמור על איפוק, לבכות ולחבק את הנשים.
בהחלטה של רגע, היא החליטה להעניק להן את התנ"ך על עמידת הגבורה שלהן. ואיפה התנ"ך היום? הוא התגלגל כבר אל מוזיאון שטורמן בעין חרוד, מחבר בין מושב, מושבה וקיבוץ, ובעיקר מחבר בין סיפורי הארץ הטובה הזו ומגיניה.
