לא מעט שנים כבר עברו מאז האירוע הקשה של חטיפת הנערים בגוש עציון. במשך 18 ימים, מדינה שלמה החסירה פעימה וציפתה למציאתם של שלושת הנערים. במשך כשבועיים וחצי, במסגרת מבצע "שובו אחים", נעשו מאמצים ניכרים בניסיון לאתרם.
במקביל למאמצי החיפוש של צה"ל, אזרחים המכירים את תוואי השטח נרתמו גם הם לנסות ולסייע לנסיונות החיפוש. מי שלבסוף שמצא לבסוף את גופותיהם של הנערים, היה אזרח שהשתתף במשימה. משה וינשטוק, אחד מהאזרחים שעמדו מאחורי היוזמה האזרחית לסיוע בחיפוש הנערים שנחטפו, משחזר בעמוד הפייסבוק שלו את מה שהוביל אותו ליזום את המבצע הזה, הרגעים שבהם מבינים שהם מצאו את הנערים וגם התובנות שמלוות אותו מאז ועד היום.
כך כתב:
שלושה עשר יום אחרי חטיפת הנערים, הערב, בשעה הזו בדיוק לפני שבע שנים, נכנסתי למסיבת סיום י"ב של בני במקור חיים. בכניסה פגשתי את הרב דב זינגר. כששאלתי לשלומו, הוא ענה בעיניים דומעות: "הילד איננו, ואני אנא אני בא". הנערים עוד לא נמצאו, ומבטו לא הרפה ממני. יצאתי מוטרף, כאילו משהו התעבר בי, ודחף אותי. כל הערב התקשרתי לחברים שהיו בחיפושים, הם אמרו שאין מושג, שמחפשים כל הזמן בואדי תלם, ושאין כיוון. קבענו להיפגש למחרת וליצור קבוצת חשיבה מחדש, אבל כשהתקשרתי לגורם בחטיבה, הוא גער בי: "אתם, האזרחים משגעים אותנו. די, אל תפריעו – אנחנו יודעים מה אנו עושים". התקשרתי לחברים וביטלנו.
למחרת בבוקר, כשיצאתי לעבודה, מימי עצרה אותי: "מוישי, אולי אתם טועים, ואולי ילעגו לכם – אבל אם זה בוער בך, למה לא לנסות?".
1+החזרנו את הפגישה (אלישע מדן, אביטל סלע, צחי כהן, רועי סימון, ירון רוזנטל ואורי שכטר). פתחנו מפה, אספנו מודיעין מחברים, והתחלנו לחשוב מה היינו עושים לו היינו מחבלים שעומדים לחטוף יהודי: כמה זמן היינו מעריכים שיש לנו עד שזה יתגלה (שעה), היכן היינו מארגנים מחבוא לחטופים (ליד שביל- הגעה עם רכב, מקור מים, מחבוא). הבנו שאת החיפוש חייבים להוביל אנשי שטח, שיודעים לזהות קורי עכביש בכניסה למערה, שיח הפוך ואדמה שנחפרה. דוד בראון ניהל את המערכת הלוגיסטית, ואביטל את המבצעית.
שרטטנו על המפה ריבועים של שעה נסיעה, וסימנו נקודות שבהן ניתן להחביא חטופים (יואב רופא פתח עבורנו דף מיוחד ב"עמוד ענן", וגייסנו סיירים, ארכיאולוגים, גיאולוגים, ומומחי GIS, לסמן על האפליקציה כל חורבה, בור מים, ומחבוא שניתן היה להחביא בו את החטופים או הגופות לפי הפרמטרים שקבענו).
ביום שישי, עמית ימין, מח"ט הגזרה, הגיע לבחון את התוכנית. הוא הקשיב קשב רב, בענווה ובצניעות, שאל שאלות, היקשה, ובסוף אמר: "תראו, אנחנו על סף ייאוש וזו תוכנית רצינית. אני אתכם. אקצה מאבטחים, תצ"אות, כלבים, הכול". במשך כל השבת מאות חברים מכל קצווי החברה הישראלית, דתיים, חילוניים, ימניים ושמאלנים, עמלו והעלו נקודות על המפה. היו שמונה מאות נקודות, וחישבנו שאם נשלול כל יום ארבעים, תוך עשרים יום נסיים לבדוק את כולן. ביקשתי מאברהם ליפשיץ, שהיה המנהל שלי, חופשה של שלושה שבועות, "קח כמה שתצטרך", הוא אמר "עלי".
ביום ראשון יצאו שתי החוליות הראשונות לשטח. עמית הקצה כוחות אבטחה, ואנשי השטח הובילו. בבוקר יום שני, בשבע, בתדרוך, ביקשנו מהמחפשים ומסמני הנקודות, לחפש ברצינות וגם להתפלל, כי כשאנחנו פותחים את עצמנו לאי הידיעה, אנו נהיים יותר ענווים וקשובים, והמציאות לפעמים גם נענית לנו. החוליות יצאו לדרך.
בארבע אחר הצהריים, א' אחד המחפשים שלל בור מים גדול שסומן בליל שבת. כשהסתובב, הבחין במקרה, כמה מטרים ממנו, במשהו מוזר באיך שהקרקע נראית. החיילים קראו לו למהר לאוטובוס, אבל הוא לא וויתר, הכניס את אצבעותיו לאדמה התחוחה, החל לחפור. אחרי כמה עשרות סנטימטרים ידו נתקלה בגופו של אחד הנערים, וכך נחשפו שלושתם.
כולם נסעו לחטיבה, לתחקיר, אבל אני לא יכולתי, שבתי הביתה ובמשך שעתיים ישבתי רועד ליד שולחן העבודה, בלי יכולת לדבר או לזוז. ורק אז, בלחצה של מימי, נסעתי לחטמ"ר.
ארבעה דברים למדתי מהימים ההם:
הראשון – אם יש לכם רעיון, והוא לא מרפה, קורא מבפנים – אל תסמכו שמישהו שמבין כבר עושה אותו, תתאמצו עליו מאד, גם אם יצחקו עליכם, גם אם אולי תיכשלו.
השני – שיתוף פעולה אמתי בין חברים, אנשי שונים, גורמי מקצוע ומדינה, זוקק ענווה, אמון והקשבה. אם יש כאלו – כמו שהיו לעמית ימין במידה מופלאה, ולעוד חברים, התוצאות עשויות להיות מדהימות.
השלישי – גם אחרי המאמץ והדיוק, צריך השגחה. הנערים אמנם נמצאו ליד סימון שלנו – אבל הם היו כמה מטרים מערבית לו. מספיק שא' לא היה שם לב לשנייה – הם לא היו נמצאים.
הרביעי- יש ה' בעולם, כפשוטו, תאמינו לי, ככה, באמת, דברו אתו. דברים נפתחים (אני יודע שיש שיאמרו מזל, וכדו'. כאמור, זו נקודת מבטי האישית).
זו הפעם הראשונה שאני מעז לספר את נקודת מבטי האישית והפנימית על הסיפור הזה, לקח לי שבע שנים. יש עוד כמה חוויות שאין בכוחי לחשוף על הכתב – אולי פעם. רק אוסיף ואציין שימי החיפושים, ובמיוחד הבוקר האחרון, שינו את דרך חיי, תפיסת האמונה שלי, דרכי הרוחנית, והכרעות חיי מהקצה אל הקצה – עד היום הזה.
*אני מספר פה רק את צד הזווית האישית שלי, ושל הקבוצה שלנו, שברוך ה׳ שיחקה לה השעה. כמובן שיש אלפי חיילים ואזרחים שהיו בחיפושים ואיני מכיר אותם, וגם להם מגיעים אזכור, רק על עצמי ידעתי לספר, צר עולמי ואיני מכיר. עמם הסליחה.
1+