מאיר ליוש, תושב לוד העוסק רבות בהגנה על תושבי העיר בשבועות האחרונים – הן מול גופי התקשורת והן בשמירה על הבטיחות מול הפורעים הערביםר, מסכם שבועיים עמוסים בפעילות, מתח ומעט מאוד שעות שינה.
כך כתב:
איך מסכמים שבועיים של לחימה על הבית?
בשנת 2004 כשיצאתי לתרגיל הפלוגה הראשון שלי, אותו תרגיל פלוגה גדול שעוברים כחלק מהאימון המתקדם של לוחם בצה"ל – לא ישנתי שבוע. אני זוכר את הרעד שעבר בי בגוף, מעייפות, כמויות של קפה ומלא הסתערויות שבסופן אתה רק מחפש להוריד את הראש על הנשק ולישון.
בשבועיים האלו, יוכבד ואני, הרגשנו פשוט ככה. הלכנו לישון ב-2 בלילה, התעוררנו ב-2:30 לאזעקה אחרי אזעקה אחרי אזעקה, ונרדמנו שוב ב-4. קמנו ב-7 כי בסוף יש ילדה קטנה וחמודה שדורשת את שלה. קמנו לתפעול הבית ול"כאילו שגרה" של יום, ובכל יום חשבנו שמשהו ישתנה ודי מהר הבנו שזו תקוות שווא.
נסיעות לכל העיר, סיורי חברי כנסת, הגעה וסיוע למשפחות שהיו בקוי העימות, שיחות עם התקשורת, ציוצים בטויטר, פוסטים בפייסבוק, טלפונים לשרים, ראיונות ברדיו, מלחמה על נרטיב והתנגחויות עם השקרים שהופצו על ידי גורמי איסלאם קיצוני ואומצו בחלק מאולפני הטלויזיה כאמת מוחלטת.
ככל שהתקדם היום, התרבו המשימות, התרבו המוקדים אליהם נקראתי, התרבו המקומות בהם נדרשתי, לא יכולתי להניח את הראש לרגע. ניסינו, באמת שניסינו, אבל לא הצלחנו. ובקושי אכלנו. היה מלא אוכל, שהמשפחה שלחה, שהחברים שלחו, אוכל טעים ברמה גבוהה, ופשוט לא הצלחנו לגעת. אם זה בגלל האדרנלין, אם זה בגלל שפשוט לא היה לנו זמן.
הערב הגיע, ועדיין לא הפסקנו. קולות הפיצוצים התחילו, הצעקות, הלהבות, הירי, הדיווחים השונים מהמקומות השונים. בלילות הראשונים עדיין לא היה המשמר הקבוע והנהדר שהוקם בשכונה, אלא ירדנו בעצמנו לבד (אני וא', שכן יקר בכוחות הביטחון) להסתובב מסביב לשכונה, עם הנשקים. הלהבות מסביב, בקבוקי התבערה בצירים הסמוכים, ירי צרורות ואקדחים, פיצוצי רכבים נשרפים.
אני למטה ברחוב, והיא למעלה בבית, לא מצליחה להירדם כי המציאות הזו מטרידה, לא בגלל שהיא תפגע בנו – אלא כי זה מטריד שזה יכול לקרות במדינת ישראל של שנת 2021. מטריד שיש אלימות שמקבלת גב מגורמים כאלו ואחרים, אבל לא מקבלת מענה מיידי ממי שאמון על ביטחוננו.
מהומות ברחוב ליד, מגיעים לשם ומגלים עימות בין יהודים לערבים, רימוני גז הושלכו על ידי כוחות הביטחון ואני מתמלא בגז, כאילו חזרתי לפיזור הפרות הסדר בכפרים פרעה, טמון וטובאס ב-2005.
לא מספיק להתקלח כדי לשטוף את הגז מהפנים ושוב, 3 לפנות בוקר, מנסים לישון, שוב אזעקות, שוב להריץ את הקטנה ללול המתקפל בממ"ד. שוב בומים. יוצא לפני שעוברות ה-10 דקות כדי לראות שלא שורפים לנו רכבים בחנייה. הפחד כאן, לא אצלנו בלב, בסביבה. משפחות נוסעות, לא שופט אותן בכלל, אנחנו נשארים. החלטנו שזה המסר החינוכי מבחינתנו לבנות – שבית לא עוזבים, גם כשקשה לנו. כן, לא היה קל, אבל הן התמודדו עם זה בצורה מדהימה.
העסק ממשיך, ויום רודף לילה, וירי לעבר מי שבא לעזור לנו בעיר. פצועים קל, בינוני וקשה. שבת מתוחה מאוד. שבועות כנ"ל. אנחנו עם עשרים אצבעות על הדופק, כל הזמן. לראות שאנחנו לא מפקירים שום זירה. רק בשבת האחרונה הרשנו לעצמנו לשחרר. לישון עד מאוחר, לצבור קצת שעות שינה.
אף אחד לא מינה אותנו לשום תפקיד, לא שם אותנו בנקודת מפתח, לא ביקש מאיתנו לעשות. אנחנו פשוט לא שואלים, אלא עושים. נמצאים. נוכחים. משתדלים לעשות טוב, לעשות למען. אנשים באו ואמרו לי שהם מפחדים לעשות כי יבואו בטענות – אמרתי שמי שלא עושה לא טועה. זה הכי פשוט.
אנחנו לא רוצים לחזור על זה, אנחנו רוצים שהחיים שלנו יהיו טובים, עם הרבה שעות שינה, נורמליות וכח, אבל אם אין ברירה, אנחנו כאן, כדי לשמור על הבית, כדי לעבוד על החיים עצמם, כדי לא לוותר אף פעם.
אף פעם. יוכבד ואני.
