אלפים אלפים הם צעדו. בדרך הארוכה, החמה והקשה, כשבפיהם חוזרת שוב ושוב המילה "ירוסלם, ירוסלם" – ירושלים של זהב. גברים ונשים, זקנים וילדים, מתחילים מסע ארוך מכפר לכפר, חוברים לבני משפחה אחרים, כולם בדרך לערים הגדולות יותר, כשהיעד הגדול הבא הוא אדיס אבבה.
הימים היו סוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90. שילטונו של מנהיג אתיופיה מנגיסטו היה רעוע, וככל שעבר הזמן הצפי לנפילתו הלך וגבר. מדינת ישראל פעלה עם השלטון בשיתוף פעולה מסוים כדי להעלות טיפין טיפין את גולת יהודי אתיופיה, מהעתיקות שבקהילות יהודי העולם.
והנה בחודש סיוון, תשנ"א-1991, התקרבו המורדים בשלטונו של מנגיסטו אל עיר הבירה אדיס אבבה. אלפי יהודים כבר היו מרוכזים שם במחנות פליטים בתנאי מחסור, רעב ומחלות, מחכים לגאולה הפרטית והלאומית שלהם.
מדינת ישראל, שהבינה שאם המורדים יגיעו לעיר כל ההסכמים עם מנגיסטו כבר לא רלוונטיים, וגם צפויה סכנת מוות ליהודים הממתינים, יצאה במבצע בזק להעלאת האלפים. "מבצע שלמה" או בשמו הצבאי מבצע "גשמי זעף".
בתוך 36 שעות, ברכבת אווירית אינסופית, הועלו כ15,000 יהודי אתיופיה שהמתינו בעיר. חיילי צה"ל שנחתו עם המטוסים, איבטחו את שדה התעופה. כל הכסאות נעקרו מהמטוסים, כדי לאפשר להכניס בהם כמה שיותר עולים.
באחד מהמטוסים, בואינג 747, נשבר שיא גינס עולמי. המטוס שהיה כשיר להטסת 760 נוסעים, הצליח להכיל 1087 נוסעים. כשנחת גדל המספר ב-2 נוסעים, תינוקות רכים שנולדו במטוס.
כשהטייס, קברניט אריה עוז, ניצול השואה שהוחבא כילד בכפר בהולנד, הכריז לפני ההגעה לירושלים "אנחנו מתקרבים ליעד, לירושלים" פרצו צעקות שמחה ושירה לאורך המטוס. ירושלים של זהב, ירוסלם, הכיסופים לציון ולעיר הקודש, לא עוד חלום. הפעם היא מציאות.
עדה שלמה, לימדה אותנו עוד שיעור בחיבור ובהקרבה לירושלים, בירתנו הנצחית.
