המוזיקאי דניאל זמיר מפרסם טקסט ארוך בוא הוא שוטח את דעתו בנוגע לאירועי הטרור הערבי שמתרחשים בארצנו.
זמיר מסביר בדבריו מדוע אין בכלל מה לדבר על סימטריה או קיצוניים משני הצדדים, וגם כתב כי לדעתו יש לתת לצה"ל להכות במלוא העוצמה את אויבינו בעזה.
דבריו המלאים:
ערב חג שמח לכולנו. חג מתן תורה.
החג שמסמל את הפיכתנו לעם. בסיני עמדנו כאיש אחד בלב אחד לקבל את התורה שתשנה את ההיסטוריה של העם שלנו לנצח ותגדיר אותנו באופן בלעדי.
3333 שנה אחרי, אנחנו בארץ ישראל, נלחמים נגד העמים שסביבנו הנקראים פלשתיניים הרוצים את אדמתנו. מדהים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אבל בלופים. לופים.
רואה את החברה הישראלית שלנו, כמה היא מקסימה ברגעים האלה. יש גם משהו מקסים בצורך האובססיבי של התקשורת והשמאל למצוא את האשם בנו ואת הסימטריה. "יש קיצונים משני הצדדים", בן גביר אשם וכו.
שומע גם רבים מחבריי בשמאל, התוהים מה קרה לעמנו. איך נהיינו ערלי לב כאלה כלפי ילדי שכנינו הפלשתיניים, איך זה שלא אכפת לנו כשנהרג ילד שלהם חלילה.
ובכן התשובה לצערי פשוטה. אין סימטריה, ויש הבדלים גדולים בין העמים שלנו. יש הבדל גדול, למשל, בין עם ישראל שבו בן גביר מקבל מנדט אחד מתוך 120, ובין שכנינו שרק לאחרונה הראיס ביטל להם את הבחירות כי ארגון טרור רצחני ג'יהאדי עם אידיאולוגיה שיש בה מרכיבים גרועים מזו הנאצית, עמד לנצח ובענק.
יש הבדל מהותי בין ה"קיצונים" בין שני הצדדים. בעוד אצלנו, הקיצונים זה סמוטריץ' ובן גביר, התומכים בזכויות פרט מלאות להומואים, בצד השני, המיינסטרים, לא הקיצון, זה חמאס שזורק הומואים מגגות, שומר טילים במחלקת יולדות ומוציא להורג ברחובות.
החיים במזרח התיכון נוטים להיות יותר גסים ומגושמים מהאידיאולוגיות הפוסט מודרניות של האדם הלבן.
שימו לב רק לזה:
צבא חמאס מונה כיום כ 40-50,000 חיילים וחברים בארגון.
לכל מניאק כזה יש לפחות לפחות 30 קרובי משפחה החל ממשפחה גרעינית + משפחה מורחבת + חברים הכי טובים שלגמרי תומכים בו. נגיד 20 כי יש משותפים.
הגענו למליון איש. זה מינימום שבמינימום של תמיכה שיש לחמאס בעזה. זה כמובן הרבה יותר מזה.
זה לא מפתיע. זו החברה, זהו המיינסטרים. מה שאצלנו ימין הכי קיצוני, לא מדגדג את המיינסטרים הג'יהאדי שם. זו המציאות. זה בסדר. בלי שום שיפוט. מוזיקה שלהם הכי טובה בעולם, אום כלתום, אוכל הכי טעים. לא שופט. לא אשמתם בכלל. זה תמיד היה איזור צחיח וקשה, אין הרבה מים, פלוס דת די אגרסיבית, חשבון פשוט. אם הייתי נולד בעזה הייתי ככה גם. זה לא קשור. זה לא קשור אפילו לחשבונות עמוקים של צדק ושל שלום ושל אחוות עמים. זה ממש פשוט. זה מה יש כרגע, יורים עלינו. ועל זה אמר המשורר הצרפתי ז'אק דה לה בוןבון – Allás ger, com la ger – במלחמה, כמו במלחמה.
יודעים למה אנחנו ערלי לב כלפי הצער של הצד השני? בגלל שבצד השני מכוונים את הרקטות ישירות אל הילדים שלנו. ישר למיטותיהם. כמה שרק אפשר. וזה ההבדל התרבותי המהותי. ברוך השם שאנחנו בצד הנכון. ברוך השם שאנו אלה שעושים הכל כדי *לא* לפגוע בחפים מפשע ולא מכוונים לעולם את נשקנו לחפים מפשע, אלה שלא זורקים אבנים כאילו זה פופקורן, אלה שלא מכוונים טילים אל עבר ילדים אלא להיפך, אלה שלא מחטיפים מכות כדרך בנאלית להכרעת סכסוכים, אלה שלא רוצים להרוג גם לא נפש אחת. כן יש בנו קיצוניים. ברור שיש, בכל חברה יש. קיצוני מלשון קצה, תמיד יהיו את אלה שבקצה. ההבדל הוא האם הם מיינסטרים טוטאלי (פלסטין) או שוליים שבשוליים בחברה (ישראל).
חכו זו רק ההתחלה. המערכה האמיתית, הסכנה האמיתית היום לישראל היא לא מסוריה או ירדן.
היא מהתסריט הזה: חמס + ערביי יו"ש + ערביי ישראל + חיזבאללה
נגד ישראל. חס ושלום, היה לא תהיה.
מלחמה שלא כל כך בקלות ישראל תוכל לנצח בה. מאות טילים ברגע נתון, בכל הארץ, כולל מקומות רגישים, חיפה, דימונה, כמה כיפות ברזל יש לישראל?? ומהומות בגדה, שאהידים ביפו.
חס ושלום. היה לא תהיה. אבל הגיוני לצערנו.
אז צריך לזכור, כל מי שמצדד בסיום המלחמה עכשיו עכשיו – מי שמשחק כדורגל בבונקר לוקח את הסיכון שכשייבקע הבונקר, הגולים יכנסו בצרורות. מי שלא חיסל את חמאס ב-2021 יקבל מחמס ב 2022 או 2023 מנה אחת אפיים.
ולכן כל מכה שחמאס מקבל עכשיו זו ברכה לטווח ארוך. כמה שיותר. כמו שאמר ישי לוי המתוק "קמח. קמח שישאיר נתניהו בעזה. לא אורז, קמח". קצת קיצוני, נכון. לא צריך באמת קמח. נתחיל בכל ראשי החמאס ולא רק בבתיהם, נתחיל בהשמדת כל המשגרים, כל מצבורי הטילים, אינני בוגר האקדמיה לתכסיסי מלחמה, זה רק הגיון פשוט. כי זו מלחמה.
ובמלחמה שלנו, מי שאיתנו – איתנו. ומי שלא – נגדנו. בין אם הוא בלוד, בין אם הוא בעזה. כי ברגע שאתה תומך בצד השני, בזה שבא להשמיד אותי ואת ביתי חלילה, אתה נגדנו.
אז תנו לצה"ל לנצח זו לא סתם סיסמא. כרגע זה צו החיים לכולנו. לתושבי עוטף עזה, לאשקלונים, לתל אביבים. לכולנו. כי מה שישאר מחמס עכשיו יופנה נגד כולנו בהזדמנות הראשונה מתוקן ומשודרג.
ואנחנו, אנחנו חייבים לשמור על צלם אנוש כמה שיותר. האויב שלנו הוא חמס אבל אנחנו לא צריכים לוותר על הערכים היהודיים והרוח היהודית בגללם. אנחנו צריכים תמיד להיות עצובים, על כל ילד שנהרג. אנחנו צריכים תמיד להתנער מאלימות ומקרבות רחוב חס וחלילה. ואנחנו צריכים לנצח את את המלחמה הזו פעם אחת ולתמיד, ואם לא לתמיד אז להרבה מאוד זמן. אמן.
בברכת חג שבועות שמח- עיד שבועות מובאראכ.
