משמח כל כך לראות את התנופה האדירה בעולם התורה הנשי. עם עשרות מדרשות מרמת הגולן ועד אילת שמציעות מגוון תכניות, שיעורים לנשים וחברותות שגדלות מיום ליום – אין הוכחה חיה ובועטת יותר להשתוקקות הנשית לתורה ואמונה.
איך הכל התחיל?
בשנות השישים, עם התפתחות ישיבות ההסדר לבנים, עלה הרצון של בנות ישראל להעמיק בלימודי תורה. הצורך הזה הוכר אצל מחנכים שהבינו את חשיבות הדברים, ולאט לאט החלו להופיע עוד ועוד מוסדות השכלה תורניים לנשים.
הראשון שבהם היה 'מכללה ירושלים' ששימש להכשרת מורים, אך מטרתו הבסיסית הייתה לחנך את התלמידות לקיום אורח חיים תורני מלא. אחריו קמו מוסדות שכל תכליתם הוא לימוד תורה לנשים וצעירות – המדרשות. חלוצת המדרשות היא ככל הנראה מדרשת 'מכון אורה' בירושלים, שדוגלת בתורת הרב קוק. היא החלה את פעילותה בשנת 1974 כמקום עבור בעלות תשובה, ומכילה כיום גם מגוון מרגש של דתיות מבית. מדרשת 'לינדנבאום' הייתה הבאה בתור, ואחריה המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן (שמה כיום הוא 'המכון הגבוה לתורה'), מדרשת 'שובה' בעפרה ועוד עשרות רבות וטובות בכל הארץ.
עם מתן מענה ללימודי חסידות, גמרא, ואמונה, והתאמה לבנות שנמצאות לפני או אחרי שירותן הצבאי והלאומי, כל אחת יכולה למצוא את חיבור האישי שלה לעולם התורה ולקיים בשמחה את הכתוב בתלמוד הבבלי 'אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ'.
האם ישנה תורה נשית?
על השאלה הזו ענה בחכמה רבה של צפת, הרב שמואל אליהו שליט"א. אשתו, הרבנית טובה, היא ראש מדרשת 'תכלת' בצפת שהולכת לאורו של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל.
"הדוגמא הפשוטה ביותר היא בנות צלפחד, שהגברים מסתכלים למצרים וזוכרים את מה שאכלו שם, והנשים רואות את ארץ ישראל. הן רואות את הנולד", אומר הרב.
"תורת חיים בלי קלישאות"
רוב הבנות שהגיעו ללמוד במדרשות מספרות על תקופה משמעותית שלא תישכח. מה הן חוו שם, איזה אירוע זכור להן המיוחד, ואיך התורה מלווה אותן בחייהן כיום? הכירו את אביה כליפה, אוריה אהובה לוי ואוריה קינן:
"עמדתי מול השמיים ואמרתי לה' – נו מה? עד פה הגעתי"
3+נעים מאד:
אביה כליפה, מירושלים, סטודנטית לקולנוע בבית הספר 'מעלה'.
באיזו מדרשה למדתי ומתי, באיזו תקופה בחיים?
"למדתי במדרשת שובה המתוקה מדבש לפני שנתיים, ישר אחרי השחרור מהצבא".
למה הלכתי ללמוד במדרשה?
"חזרתי בתשובה בצבא, פגשתי בעולם המדרשות, והרגשתי שזה פלא שאנשים מתכנסים יחד ללמוד תורה. ובכלל, התורה פתחה לי את הלב והראש כמו ששום דבר לפני כן לא עשה. הרגשתי כמו העכברים שנמשכים למלודיה של החלילן מהמלין. פשוט הייתי צמאה והתורה הייתה כמו מים".
אירוע מיוחד שזכור לי מהמדרשה:
"פורים בשובה. להקה, יין, כיבוד, שמחה! ואני? דופקת על הלב עוד ועוד ועוד. תיפתח כבר יא נודניק! פורים, קודש הקודשים. מגיע חצות, יצאתי החוצה. עמדתי מול השמיים ואמרתי לה' – נו מה? עד פה הגעתי. ופתאום נפער בתוכי סחר של דמעות. בלי שאבין מאיפה, למה, ואיך לעזאזל מכבים את זה? אבל אחרי כמה דקות הוא פשוט נכבה. חזרתי פנימה, בדיוק הלהקה ניגנה את 'קומי רוני, רוני בלילה, רוני בלילה בראש אשמורות'. הנפש שלי המריאה והלב נפתח. קשה לי להסביר מה קרה שם, למה ואיך. אבל הרושם של החוויה הזאת מפרנס אותי עד היום".
רעיון מהלימוד שהולך איתי עד היום:
"זה לא רעיון ספציפי, אלא הצטברות של המון רגעים שפשוט חידדה לי כמה ה' אוהב אותי. את הילדים שלו בכלל. וזה דלק משמעותי מאד בחיים שלי".
למה עולם התורה של הנשים חשוב בכלל?
"מה זה חשוב? הוא קיים. הוא בועט. לימוד של נשים בחבורה עושה ניצוצות בשמיים ובארץ, כמו חיכוך של אבני צור. עד שתהא שלהבת עולה מאליה. זה פשוט אור שיורד לעולם וחבל למי שמפספסת".
איפה התורה מלווה אותי כיום?
"היא פשוט זורמת לי בדם. אני מתגעגעת לתורה, אני מתאספת אליה מידי פעם. היא המצפן שלי ועוזרת לי לעמוד על נקודת השמחה שמפעמת בי. ללמוד קולנוע, ובכלל עולם היצירה מפגיש המון עם השאלה של איפה אני ממקמת את עצמי מול ובתוך התורה. גם בשאלות הלכתיות פשוטות וגם מול המחשבה המופשטת יותר – איפה התורה קיימת בעולם שלי ואיך זה מתבטא ביצירה? המורים מ'שובה' מלווים אותי ביומיום, בין אם זה במחשבות משיעורים ומהשיחות איתם שמכוונות אותי, או בפועל להרים טלפון כשאני מרגישה שאני צריכה עזרה בכיוון של הדרך".
"אנחנו הצינור לטבעיות והפשטות של עבודת השם"
3+נעים מאד:
אוריה אהובה לוי, מקיבוץ לביא, סטודנטית לתואר שני בביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה. במקביל עוסקת בעיצוב גרפי ומנחה סדנאות ושיעורים במסגרות שונות.
באיזו מדרשה למדתי ומתי, באיזו תקופה בחיים?
"למדתי במדרשת שיל"ת בשנת התשע"ז, לאחר שנתיים של שירות לאומי".
למה הלכתי ללמוד במדרשה?
"הרגשתי שאני רוצה להתנקות ממחויבויות החיים, להרים את הראש קצת מעל המים ופשוט ללמוד תורה, לשבת בבית מדרש ולהבין את חיי. השנתיים האינטנסיביות של השירות הלאומי בהן נדרשתי לתת מעצמי סביב השעון (קומונה בבני עקיבא והדרכה באולפנה עם פנימייה) הביאו אותי למצב שהרגשתי שנאבדתי לעצמי איפשהו שם. הייתי כל כך עבור הכלל, אבל שכחתי מה המקום האישי והייחודי שלי בתוך כל הדבר הזה".
אירוע מיוחד שזכור לי מהמדרשה:
"אני חושבת ששנת המדרשה כולה הייתה עבורי אירוע משמעותי מתמשך. הגעתי למצב שפעמים רבות הייתי נמצאת בבית המדרש – לפעמים גם עד השעות הקטנות של הלילה בשביל ללמוד, לכתוב ולברר, אבל במיוחד זכור לי ערב פורים וההכנה אליו, ההבנה מהי מידת השמחה וההתכוננות לקראתו. ממש יומיים לפני פורים היה לי יום שהתחלתי לבכות בכי בלתי מוסבר של התרוקנות, ורק בדיעבד הבנתי שהנפש שלי הייתה כל כך במודעות של הכנה לחג, שהבכי הגיע כדי להסיר את הקליפות והמניעות וכך להגיע לשמחה אמיתית. ובאמת כך היה, ריקודים של שמחה עד שלוש לפנות בוקר והתוועדות בחצות הלילה עם הרבנית עידית. אני זוכרת שהחברות שאלו אותי אם שתיתי, כי מרוב השמחה וההתרוממות הרגשתי התעלות מיוחדת באמת".
רעיון מהלימוד שהולך איתי עד היום:
"וואו, קשה לי מאד לבחור כי באמת יש המון. אני זוכרת את לימוד התניא שהיה לנו עם הרב שי, שבאופן קבוע היה חוזר ואומר שעל פי התניא האדם יכול ברצונו ובמוחו לשלוט על תאוותו שבליבו. הרעיון הזה היפך לי את התודעה. פעמים רבות יש קול שאומר שצריך להקשיב ללב, צריך להקשיב לרגש. הרבה פעמים הרגשות סוחפים אותנו ולפעמים אנו מאבדים אחיזה, והאמירה הזו מחזירה אותנו לעמוד השדרה הפנימי שלנו. בסוף, דרך הרצון, אפשר להחליט לאן לנווט את עצמנו, כמו הרוכב שנמצא על הסוס והוא זה ששולט במושכות. זה שייך גם לתנועות ההתחדשות ולחופש שיש היום בעולם, שכל אחד יחליט מי הוא מתוך מה שהוא מרגיש. אז לא, יש לנו רצון להיות מחוברים לדבר ה' ועל בסיס זה לכוון את מה שאנחנו מרגישים".
למה עולם התורה של הנשים חשוב בכלל?
"אני יכולה לענות על זה בשתי מילים – 'שעשני כרצונו'. הנשים מחוברות אל הרצון האלוקי בטבעיותן, ובהלכי החיים של התקופה האחרונה יש הרבה לבושים שמכסים על הטבעיות הזו. עולם התורה הנשי מחבר שוב פנימה, מדייק מה הרצון האלוקי מאיתנו הנשים, ומה העוצמה האדירה הקיימת בנו. ואנו חייבות כנשים להביא אותה לעולם, אנחנו הצינור לטבעיות והפשטות של עבודת ה'".
איפה התורה מלווה אותי כיום?
"אני מרגישה שהתורה מלווה אותי בבחירות שלי, כמו ללכת וללמוד במקומות כלליים, ולמרות זאת להצליח להרגיש שם את היציבות הפנימית ודרכה גם להשפיע. בתהליך שעברתי בדרך אל הזוגיות וכמובן ברוך ה' גם עכשיו בבית. זה בא לידי ביטוי גם בספונטניות שאפשר לפתוח ספר ולהתחיל ללמוד, לא להיבהל מ'ספרים חומים', להעביר שיעורים ולעשות חברותות בנחת עם האיש שלי".
"על פניו – דתיה קלאסית, אבל משהו בי בער"
3+נעים מאד:
אוריה קינן, מגבעת שמואל. אחרי שנתיים בשירת לאומי, ואוטוטו מסיימת שנה במדרשת 'מכון אורה' בירושלים.
למה הלכתי ללמוד במדרשה?
"אני לא בדיוק יודעת לענות על השאלה הזו… הלכתי למדרשה כי הרגשתי שהלב שלי צריך את זה כל כך. כל חיי גדלתי בתוך הבועה הדתית הקלאסית – למדתי בבית ספר יסודי דתי, אולפנה, מדריכה בבני עקיבא, ובשירות הייתי במרכז להעמקת יהדות. על פניו – דתיה קלאסית. אבל משהו בי בער, הרגשתי מבולבלת, שיש עוד הרבה מה ללמוד, לדעת ולהעמיק, ושאני לא יכולה לצאת לחיים מבלי לעשות שנה של הפסקה. להפסיק את מירוץ החיים שתכלס עוד לא התחלתי אפילו, ולהבין איזה חיים אני רוצה לחיות".
אירוע מיוחד שזכור לי מהמדרשה:
"חודש אלול, ההכנה לראש השנה וליום כיפור. יום כיפור תמיד היה יום מעיק עבורי, היום שכבר חצי שנה מראש הייתי מתבאסת שהוא מתקרב. לא היה לי כוח לכל היום בבית הכנסת, למלמל מילים שאני לא הכי מבינה או מתחברת אליהן באמת. הייתי מנסה לא לישון יומיים לפני כן כדי לישון היטב ביום כיפור ולסיים עם זה. אף פעם לא הרגשתי מחוברת".
"באחד השיעורים באלול זכיתי ללמוד מפי הרב חיים לויק, שמלמד אותנו דווקא חסידות. השיעור הזה שינה לי את הראייה לגבי יום כיפור לנצח. הוא נטע בי חיבור שאין לי איך להסביר במילים. בפעם הראשונה בחיים פגשתי אדם שלא מציג לי את יום כיפור כיום מעיק, כבד, ועצוב, אלא ממש ממש ההפך. הרב דיבר בשמחה והתרגשות עצומה כפי שלא ראיתי מעולם, ואמר 'מה אתן עצובות? למה אין לכן כוח ליום הזה? תשמחו! ביום הזה ה' מכפר על כל עוונותיכן גם אם לא התפללתן והתכוונתן לכל אדם ואדם. תשמחו! ה' אוהב אתכן כל כך!'".
"הוא דיבר בשמחה כל כך גדולה, וזה שינה לי את יום כיפור לגמרי. בפעם הראשונה בחיי התייצבתי בזמן ולא פספסתי אף תפילה, התכוונתי בכוונה גדולה לכל מילה ומילה, והרגשתי איך יום כיפור עובר בתוכי ולא מעליי".
למה עולם התורה של הנשים חשוב בכלל?
"יש מעין נורמה חברתית בעולם הדתי והחרדי שנשים לא צריכות ללמוד תורה באמת. לגברים היו מאז ומעולם את כל המסגרות, וברור לכולם שאחרי שמינית בחורים הולכים לכמה שנים בישיבה כדי לבנות את עצמם לפני הצבא. משום מה, על רוב הבחורות שמסיימות שמינית או שירות, הנורמה הזאת פוסחת לגמרי. לא קיימת. כמובן צריך לומר שבשנים האחרונות התפישה משתנה ויותר ויותר ונשים הולכות למדרשות".
"נשים הן עמוד התווך של הבית, הן הלב, הן מעצבות את האופי של הבית שהן בונות. להמון נשים יש את אותה כמות של לבטים, תהיות, וחוסר אמונה במהלך השנים בתיכון – בדיוק כמו לגברים. לא הגיוני בעיניי שגברים באופן ברור ילכו לישיבות לברר את עצמם ואת דרכם, אבל על נשים זה פוסח".
"השנה הבנתי עד כמה התורה היא לא מנותקת מהחיים, וכמה עצוב לחשוב שאם אני רוצה להיות נאורה, עליי להשמיט כמה הלכות כדי להשתלב טוב בחיים העכשוויים. הבנתי שהתורה היא תורת חיים, אמיתית, בלי קלישאות. התורה יורדת לכל פרט ופרט בחיים שלנו, כאשר הבסיס הוא איך להיות אדם טוב. איך לחיות חיים משמעותיים. איך להיות אנשי חסד ועשייה. איך לתרום לכלל. איך לתקן את העולם שלנו בכל מעשה שאנחנו עושים. ומעבר לזה, התורה נותנת מקום ומקדשת כל אדם באשר הוא. מלאה באהבה אינסופית והכרת תודה".
"זה בסיס החיים שבעיניי כל אישה צריכה ללמוד ולהכיר, לדעת להתבונן בעצמה ולהעמיק את אישיותה, כדי לחיות חיים משמעותיים וטובים יותר. ולא, היא ממש לא חייבת לצאת 'דוסית' מהמדרשה, אלא באופן טבעי היא תהפוך לבן אדם טוב יותר. בכל פרט ביום שלי, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על ההתנהגות שלי, על המידות שלי, על המחשבות הכי פנימיות שלי, ובוחנת אותם – איך אני יכולה להשתפר, להתקדם, לתקן את עצמי יותר, לאהוב את עצמי יותר. אין ספק ששנת מדרשה שינתה את המשך הדרך שלי, בכל צורה שהיא".
מה שנקרא, "ועושות נחת רוח ליוצרן".
חג שמח ושקט!
