אבי חיון, חובש מתנדב ב'איחוד הצלה', שובץ למשמרת בהר מירון בהילולת הרשב"י. הערב שהתחיל בשמחה והתרגשות הפך לחלום בלהות שייקח זמן רב לעכל. בפוסט מצמרר חיון מתאר את הרגעים החל מהצעקות במכשיר הקשר, ועד ההגעה לבית החולים עם ילד שמצא בין ההריסות והחליט להילחם על חייו.
כך כתב:
"מיומנו של חובש: זה היה עוד ערב סטנדרטי, נסעתי למירון והתרגשות אחזה בי מלראות את כל עם ישראל עולה להילולת הרשב"י. אחרי נסיעה קצרה ירדתי מהאוטובוס, והתחלתי לצעוד לכיוון מוקד איחוד הצלה לצורך שיבוץ למשמרת לילה שמתחילה ב-12. כשהגעתי פגשתי הרבה חברים שאני מכיר וסיכמנו שאנחנו נהיה ביחד הלילה וניתן מענה לאזור בו נשובץ".
"תוך כדי ההכנות למשמרת, נשמעו צעקות לסיוע ממכשיר הקשר שברשותנו. המשפט היחיד שהצלחתי לשמוע היה 'קרס מבנה באזור 41, יש עשרות פצועים'. מיד יצאנו לשם בריצה כששוטרים מפלסים לנו את הדרך. כשהגעתי למקום לא האמנתי למראה עיני, קבוצה של עשרות אנשים ביניהם ילדים קטנים שוכבים אחד על השני, חלקם בשקט, חלקם מנסים לנשום אוויר. הבנתי שלהוציא אחד אחד אני לא אצליח לבד".
"זעקתי לחברים שיעזרו לי להוציא אנשים, ובינתיים פתחתי נתיב אוויר לכל הפצועים שראיתי, בניסיון למנוע מהם להמשיך להיחנק. התחלנו להוציא מבוגרים וילדים – חלקם חיים וחלקם לא, צרחתי לכמה שוטרים וחובשים שיבואו לתת לי יד ונוציא ביחד אחד אחד במקום שכל אחד ינסה להוציא לבד. הצלחנו להוציא הרבה אנשים והעברתי אותם להמשך טיפול במרפאה הצמודה של איחוד הצלה".
"אחרי שהגיעו מספיק כוננים, לקחתי ילד בגיל 16 לערך, מתוך כל הפוגרום, והבטחתי לעצמי שהוא שלי ואני לא עוזב אותו עד לבית החולים. לצערי הילד היה בלי דופק, עשיתי עליו עיסויים ועם צמד מלאכים כתומים ובראשם אביגיל ביר, פינינו אותו לבית החולים תוך ניסיונות החייאה. כשהגענו לבית החולים חיכה לנו רופא בחוץ, ואחרי בדיקה קצרה הוא אמר בקול קר וסמכותי: 'תשכיבו אותו עם המתים'".
"לא הצלחתי עוד לשמור על קור רוח, ירדתי מהאמבולנס והתפרקתי כמו תינוק, מנסה לעכל את מה שראיתי בשעה האחרונה. חזרתי למירון להמשיך לעזור, וברקע הרמקולים צועקים שמות של ילדים שהוריהם מודאגים, ושוב התפרקתי מבכי מתוך הבנה שחלק מהשמות של הילדים לעולם לא יענו להם. בכוחות שלא היו לי אני מטפס חזרה את הדרך למוקד איחוד הצלה, ובראשי הזיכרונות הקשים. מנסה לשחזר מה עברתי ולא מצליח להאמין למה שראיתי".
"למזלי איחוד הצלה הזניקו עשרות כוננים של יחידת חוסן שמעניקים עזרה ראשונה נפשית, והרגשתי כתף תומכת להירגע ולשחרר את כל מה שהיה נצור בתוכי. זכור לי שכשהורדנו את הילד תוך כדי החייאה, הייתי על האלונקה ועשיתי עיסויים, והרבה אנשים נבהלו מאד לראות את הסיטואציה הקשה. חשוב לציין שמי שמרגיש/ה קושי מסוים בעקבות מראות קשים וכד', יש הרבה פסיכולוגים בקהילה שמחכים לכם. נ.ב אשמח מאוד לפגוש את החובשים שעזרו לי".
