ל"ג בעומר הוא לא רק יום של מדורות וקומזיצים. אלו, רק חלק קטן מהמנהגים שמקובלים ביום המיוחד הזה. כדי שגם אתם תוכלו לדעת מהם, ליקטנו, אספנו וערכנו עבורכם את העיקריים והמיוחדים שבהם.
סיום האבלות
ל"ג בעומר מסמל עבור רבים את יום סיום מנהגי האבלות הנוהגים בספירת העומר – מסוף חג הפסח ועד שבועות. חלק נכבד מהנוהגים מנהגי אבלות בימי ספירת העומר מפסיקים את אבלותם בל"ג בעומר על פי המסורת לפיה תלמידי רבי עקיבא פסקו למות ביום זה. גם אלה הממשיכים לנהוג מנהגי אבלות עד חג השבועות, יש המפסיקים אותה רק ליום ל"ג בעומר.
הילולת רבי שמעון בר יוחאי
אחד המנהגים היותר ידועים בל"ג בעומר הוא הילולת רבי שמעון בר יוחאי. בל"ג בעומר נוהרים מאות אלפים למקום ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי למרגלות הר מירון, לחוג שם את החג. בכל שנה בשנה בערב ל"ג בעומר ולאורך החג עצמו משמשת חלקת ציונו של קברו של הרשב"י מקום להילולה. הילולה זו נקראת בארמית: "הילולה דרבי שמעון בר יוחאי", ובמשך ארבעה ימים רצופים מגיעים אליה כחצי מיליון איש. המונח "הילולא דרבי שמעון" הוזכרה לראשונה במאה ה-17. במאה ה-18 כבר יש עדות לחיבור בין מנהגי האבלות לזכר תלמידי רבי עקיבא וסיומם בל"ג בעומר לבין הרשב"י.
התספורת הראשונה – חלאק'ה
מנהג נוסף שמשוייך ליום ל"ג בעומר הוא תספורת החלאקה. מכיוון שביום זה נפסקים מנהגי האבלות, נוהגים רבים לערוך במקום את טקס החלאקה, בו מספרים את שערותיו של ילד שהגיע לגיל שלוש.
קריאת ספר הזוהר
מאז המאה ה-16, הייתה הילולת בר יוחאי מועד קבלי באופיו, שניתן לו על ידי יהודי ספרד שגרו בצפת. המאפיין הקבלי המיידי והבולט של ל"ג בעומר הוא דמותו של רבי שמעון בר יוחאי, שלפי המסורת הוא מחברו של ספר הזהר. פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, שמועדה מיוחד לל"ג בעומר, מתואר באידרא זוטא. עם התפשטות מנהגי ל"ג בעומר בגולה, בעקבות עליית חשיבותה של הילולת בר יוחאי, נוצרה גם מסורת של קריאה בקטעים מסוימים בספר, ובפרט באידרא זוטא.
הדלקת מדורות
המקור להדלקת מדורות בל"ג בעומר הוא הילולת רבי שמעון בר יוחאי. בגולה התפתח מנהג, בעקבות הילולת הרשב"י, של הדלקת משואות או נרות על גגות בתי הכנסת ולעיתים גם בבתים או על גגותיהם, לזכר הרשב"י ולזכר צדיקים אחרים, מנהג שהתפתח עם העליה לארץ לטקס הדלקת מדורות, שכולל בין היתר הטמנת תפוחי אדמה בגחלי המדורה, קומזיצים ופעילויות חברתיות שונות.
משחק בחץ וקשת
בל"ג בעומר נהוג לירות בחץ וקשת. הטעם למנהג טמון בתורת הקבלה, בה מייחסים את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב"י לא הייתה קשת בענן, שהיא סימן קללה, וצדיקותו הבטיחה בעצמה את שלום העולם.
