בפוסט שפירסמה אשת התקשורת החרדית דנה ורון בדף הפייסבוק שלה, התייחסה לפרשיית יהודה משי זהב.
כך כתבה:
הגיגים בעקבות פרשת משי זהב.
חושבת על המשפט ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה״ על איך העולם הפוך. בורחים בני האדם מן הבושה של מה יאמרו הבריות ולא מטרידים את עצמם ביום הדין והתוכחה של מעלה.
חושבת על המשפט "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ – יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ" על איך יכול האדם להיות עסוק בטוב מוחלט ועשיית חסד של אמת בסדר גודל שמצדיק פרס ישראל מחד ובאותה נשימה לחרב עולמות באופן שמצדיק עשרות מאסרי עולם מאידך.
חושבת על המשפט ״אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ״. כמה קל לצקצק מבחוץ כשאין האדם נושא על גבו את כובד משקל חברו, משקעי הילדות, חומות ההגנה וניוול המידות שמגיע בעקבותן.
חושבת על כמה חכמה תורת ישראל שיש לה משפט לכל סיטואציה. שכלום לא מפתיע אותה, שמכירה את יצר לב האדם יותר משהו מכיר את עצמו, שמבקשת מאיתנו בעיצומו של יום הכיפורים, כשאנחנו לבושים לבן, פרושים מן החומר ומעודנים מפאת הצום, כשאנחנו כמעט מלאכים היא אומרת לנו קיראו את כל איסורי העריות: משכב בהמה, אח עם אחות ועוד כמה כמה איסורים שיכול האדם לומר מה הקשר עכשיו באמצע הקדושה? כשאני כולי כמעט שרף? כמה חכמה התורה שדווקא שם היא עונה לו: לא לא, חמוד, תקרא ותפנים, לא מלאך ולא שרף, ברגע אחד אתה מפלצת עם ציצית, זהו טבעך, זהו משאך, זוהי משימתך.
צר לי על יהודה, צר לי על קורבנותיו הפצועים, צר לי על משפחתו המדממת. הפרשה הזו היא שוב, חשיפת תכלית קיומנו פה בעולם הזה, תכלית הסכסוך הפנימי בין כוחות האור והחושך שבתוכנו, היא קריאת הנשמה הדקה, הטהורה והברה, שימרו עלי, נצחו את החומר, ריתמו אותו לעשיית טוב – ״שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד״.
