"זה היה יכול להיות אני. המחשבה הזו רודפת אותי בכל יום זיכרון מחדש. הרי, מי הם אותם נפגעי פעולות האיבה? אנשים רגילים לחלוטין. אנשים שכולה עלו על האוטובוס בדרך מבית הספר. או שרק עלו על אוטובוס לעבודה. אולי סתם טיילו להם ונקלעו לפיגוע בטעות. אולי אפילו היו בביתם, כשמפגע פרץ פנימה עם סכין ואש בעיניים. אולי זה היה חייל בכלל שנרדם באוטובוס. אולי אנשים שישבו להם במסעדה כשכדורים החלו לעוף לכל עבר. בכל אחת מהסיטואציות, זה היה יכול להיות אני".
"ומה עם חללי מערכות ישראל? רובם ילדים. שהתגייסו בדיוק כמוני. שנקראו לדגל והלכו. אה, רגע, אבל הם היו גיבורים. הם לא היססו להיכנס לתופת. לא הסתכלו אחורה ולא חשבו על כלום חוץ מלהגן על הבית. עלו על הטנק, הסתערו, ישבו במערב, הותקלו, היו באמצע שמירה, עמדו במחסום, פרצו את הבונקר, קפצו על הרימון, נכנסו לבית ממולכד לשחרר חטוף, ניסו לכבות שריפה, העבירו אסירים באוטובוס למקום מבטחים ועוד ועוד".
"בעצם, כשאני מבין כמה גיבורים הם היו, קטונתי. זה לא היה יכול להיות אני. היו אלה יחידי סגולה. אנשים קדושים שלא היססו לרגע עבור חבריהם, עבור המולדת, עבור המשפחה שבבית. אני מודה, לא יודע איך הייתי מתנהג בסיטואציות כאלה. אני יודע להעריך את גבורתם וגדולתם. את חוסר האנוכיות. את הגבורה, את המופת, את העוז. איך נפלו גיבורים".
"נזכור את כל הנופלים. את נפגעי פעולות האיבה, את החיילים, השוטרים, השב"סניקים, אנשי הביטחון ואנשי המודיעין. ויחד איתם, את כל מי שכבר לא איתנו. ומי ייתן שכל אחד מאיתנו ידע להעריך ולהגיד, זה היה יכול להיות אני".
