"השנה, יותר מכל שנה אחרת ביום הזה, הרגשתי שהצפירה בורחת לי בין הידיים, טסה. עוד לא הספקתי לעלות אפילו מחשבה אחת, אפילו לא מעשה אחד שלך שארצה לקבל עלי, עלינו, השנה. לא הספקתי לחשוב על שאר הנופלים, החיילים, והאזרחים הקדושים".
"רציתי שהצפירה תמשיך, לא דקה, תמשיך לעוד דקותיים, אפילו גם שעתיים. שהחיים של כולם יעצרו לא רק לדקה, שבוודאי לא מספיקה במעט. שהחיים של כולם יעצרו לפחות לכמה שעות, ואולי אפילו ליממה. ככה, רועשת, כואבת, ארוכה, נקיה וחדה באוזן".
"לעצור הכל, כמו שחיי נעצרו, כמו שחיים של עוד מאות משפחות נעצרו. רציתי שהיא תמשיך, שתעיר את כולם כמו שופר גדול, שלא תגרום לדמעות של בכי וכאב, לדמעות של גאווה. שתעצור את החיים של כולם, ותגרום לכל אחד ואחד להודות ולכבד את אלפי הנופלים הקדושים, להבין את ערך מסירות הנפש שלהם. אל תכאבו. חפשו את המעשה שתוכלו לעשות לכבודם. תחיו, תאהבו, תבנו, תתנו, תשמיעו, תרבו טוב".
"אמנם הצפירה חלפה, אבל כבודם עוד צריך להתנוסס! תעמדו, אל תעשו כלום, עצרו את חייכם ביום הזה. אנחנו כבר עצרנו אותו בכ"ג טבת, רבה וארוכה הדרך ולעולם לא תגמר עד שתקבל את הכבוד הראוי לאדם שהיית אחי היקר. 'במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא' (פניני הלכה, זמנים)".
