חבר הכנסת הטרי עמיחי שיקלי מסיעת ימינה, כתב באריכות על סיפורו של הלוחם איתן פולנסקי שאת משפחתו הכיר כשנשלח מטעם הצבא לאזכרה השנתית של איתן.
איתן, בן לניצולי שואה, נפל במלחמת יום כיפור בקרב העקוב מדם על החרמון. כחובש קרבי הוא נפגע סמוך לפסגת ההר כאשר רץ להציל את מפקדו הפצוע.
כך סיפר ח"כ שיקלי על איתן פולנסקי ומשפחתו:
אני חושב שזה היה ביום הזיכרון של שנת 2004, נשלחתי כמדי שנה לייצג את היחידה ולעמוד בשעת הצפירה עם בני אחת ממשפחות הנופלים. נסעתי בתחבורה ציבורית ממחנה שרגא וכעבור מס' שעות ירדתי בצומת הכניסה לקיבוץ מגידו, משם הלכתי ברגל אל בית העלמין לחפש את בני משפחת פלונסקי.
מזיע מהליכה במדי א' ביום קיצי הגעתי אל חלקת הקבר. מסביב עמדו בני המשפחה, אנשים יפים ובראשם סבא יורק. הייתה לו ליורק נוכחות שקשה לתאר במילים. בסיום הטקס הוזמנתי כמקובל לבית המשפחה בקיבוץ, בית של פעם קטן וצנוע, קיבלתי כוס מיץ ושם נחשפתי לסיפור שפשוט לא הצלחתי לעכל, לא אז ולא היום.
ילד בן שלוש עשרה היה סבא יורק כשפרצה מלחמת העולם השנייה, עם שני יתרונות דרמטיים, חזות ארית שאפשרה לו לצאת ולשוב מתחומי הגטו ולהתקיים מהברחות ואומץ לב שאין לתאר ושככל הנראה גם עובר בירושה. "הייתי ילד קטן רץ בין הקהל בוורשה, דופק על דלתות זרות, נלחם על חיי. לעתים היו הנערים הגויים רודפים אחריי. הם ידעו שאני יהודי, זה היה אצלם ספורט לתפוס אותי. הפטנט שלי היה פשוט, תוך כדי מנוסה הייתי זורק כמה מטבעות, הם היו מתכופפים להרימם וכך הייתי מרוויח זמן מנוסה יקר".
"לך ונקום! ברח!"
בסוף עוד יום של הברחות באוגוסט 1942 חזר יורק אל משפחתו בגטו אוטבוצק (עיירה צמודה לוורשה) , הוא מצא את הגטו מוקף חיילים גרמנים "ברחובות התרוצצו אנשים טרופי אימה. קפצתי הביתה ביקשתי התחננתי, "הבה נברח ! זהו הרגע האחרון. נסתתר! נלך לצד הארי. אמצא מקומות מסתור!" אמא סרבה. לא היה בה עוד כוח להיאבק. ואבא לא רצה לעזוב את אמא. "לכו אתם, לכו! אולי אתם תצילו את עצמכם אמרה אמא. אבל אחותי סרבה ללכת בלי אמא : אם למות, נמות כולנו ביחד!".
ואז פתאום חבקה אותי אמי… העמיסה עלי תרמיל גב ודחפה אותי החוצה: "לך ברח!
וזכור, אל תשכח! לעולם! לך ונקום! ברח!" ואני רצתי אל תוך הלילה, אל בין העצים, חמקתי בין טורי הגרמנים. התרחקתי, הייתי כעת במסתור היער והנה אני שומע מאחוריי פיצוח יריות. רצתי…"
אמא, אבא, אחות ואח קטן נשלחו כולם לטרבלינקה, יורק נותר לבדו מנהל מאבק הישרדות לחיים ולמוות. הוא לקח חלק פעיל בלחימה המרה במרד גטו וורשה והיה לאחד הלוחמים הצעירים ביותר במרד אם לא הצעיר שבהם. בסיום המלחמה לקח על עצמו לסייע בהשבת ילדים יהודים שהוסתרו במשפחות פולניות.
יורק מגיע לארץ – "השעה היא שעת מלחמה"
שבועיים לאחר קום המדינה הוא מגיע לבדו לארץ ישראל באוניית המעפילים "אין דבר". "הארץ הייתה נתונה במלחמה. איש לא חיכה לנו על החוף… הועברנו לבית החולים ברעננה וחיכינו. אך איש לא בא להתעניין בגורלנו. רק ביום השלישי לשהותנו במקום הגיעו מספר אנשים לגייס את הבוגרים שלנו לצה"ל… עדיין לא ראיתי איש בארץ ולא תקעתי עדיין יתד. איני יודע לאן אפנה והיכן אחיה, "האם חייל בישראל אינו זכאי לכתובת?" שאלתי במרירות ? "השעה היא שעת מלחמה" ענו לי. אין עכשיו חשיבות לדברים אחרים".
יורק נשלח כעבור שבוע להילחם בקרבות לשחרור הנגב לרבות בקרבות נגבה. בסיום המלחמה הוא התיישב בקיבוץ מגידו "ביום בו ישבתי על הטרקטור וחרשתי את התלם הראשון באדמת מגידו, חשתי שסוף סוף הגעתי הביתה ושאני שייך למקום הזה".
במגידו פגש יורק את אלכסנדרה (אולה) ברנדווין, ונישא לה. בספטמבר 1952 נולד בנם הבכור איתן, "איתן נולד פג קטן וחלש. שלושה שבועות נאבק על חייו, אך לבסוף ניצח הרצון לחיות. פחדתי לרחוץ אותו, גם לחתלו, סיפרה אמו. כל כך קטן היה, עד שפחדתי פן אזיק לו…ואז היה אביו לוקחו בידיו הבטוחות והאושר היה קורן מפניו".
הקרב על החרמון
חורף 22.10.1973 הקרב השני לכיבוש החרמון, גדוד 51 עולה במדרון התלול של שלוחת החרמון וסופג אבדות קשות, הסיירת החטיבתית מאגפת מצפון ונקלעת גם היא ללחימה קשה באזור הרכבל העליון. במטח אש מן המארב נהרג שמריהו ויניק מפקד הסיירת הנערץ, גלעד ליטן הקשר רץ קדימה לגרור לאחור את מפקדו שנפגע, בזמן הקפיצה נפגע ומאוחר יותר מת מפצעיו.
איתן פלונסקי, החובש שהיה בחלקו האחורי של הכוח, מבין כי יש נפגעים ובאינסטינקט של חובש רץ קדימה על-אף האש החזקה שניתכה על המקום. אחד הלוחמים ניסה לעצור בעדו, בנימוק שאין לו סיכוי להגיע למקום בגלל אש-האויב – אולם סמ"ר איתן צבי פלונסקי ז"ל השיב, כי זוהי חובתו לטפל בפצועים, והמשיך לנוע לעברם; כשהתקרב אליהם, נפגע בראשו מכדור ונהרג. האומץ עבר בירושה.
במעשה זה גילה סמ"ר איתן צבי פלונסקי ז"ל אומץ-לב, דבקות במשימה ואחוות לוחמים. על מעשה זה הוענק לו: צל"ש הרמטכ"ל תשרי תשל"ו ספטמבר 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי.
לא הצלחתי אז ואינני מצליח היום להבין כיצד העז אלוהים לקחת מיורק את כבשת הרש שלו, את בנו יחידו אשר אהב, את איתן.
יהי זכרם של איתן ושל יורק שהלך לעולמו בשנת 2009 ברוך.
————————————–
לאיתן יש עוד שתי אחיות מירה ונאווה שזכו להקים בית בישראל.
