סרן במיל׳ זיו שילון, נשא היום דברים בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה במרכז הבינתחומי הרצליה, והתייחס בדבריו גם לאיציק סעידיאן, נכה צה"ל שהצית את עצמו אתמול ונאבק כעת על חייו:
"אני חזרתי אבל יש כאלה שלא, ויש כאלה שחזרו בגופם אבל לא בנפשם. אתמול ראינו עדות חיה לאלה שהולכים בינינו, חיים אבל מתים. וזו לא רק אחריות של הממשלה ולא רק אחריות של אגף השיקום – אלא של כולנו, כחברה, כמעסיקים, כחברים, כשותפים, כבעלים של מקומות, לדעת שיש בינינו אנשים שראשם, נפשם וליבם נותרו בקרבות בדיוק כמו אלו שלצערנו לא חזרו משם. בשביל כולם עלינו לקדש כל יום את המדינה הזו – ואותם, בדרכם ובצוואתם".
שילון שירת כקצין בחטיבת גבעתי ונפצע במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה ב-2012. הוא בוגר המרכז הבינתחומי בלימודי משפטים וממשל ובמהלך לימודיו הקים את תכנית שורשים, לשילוב פצועי צה״ל באקדמיה.
צפו בדבריו של זיו שילון בטקס:
עוד אמר זיו שילון:
"אנו חווים טיפות זמניות של שכול, זה מחניק וזה חודר את עמקי הנפש, אבל עדיין, כפי שטיפות הטל יתאדו כליל בשעות הקרובות, כך ידעך הכאב הזמני שלנו בסוף היום הקשה הזה, בסוף השבוע הקשה הזה, וישאיר אותנו עם הרגשה אחת עיקרית – איך לעזאזל חיים עם זה? איך חיות עם התחושה הזו אלו שעבורן לא מדובר בטיפות טל מתאדה, אלא באוקיינוס של כאב שלא עוזב ולא מרפה אף לא לרגע".
צפו בסיפור הקשה: כך נשמע איציק סעדיאן כשנה לפני שהצית עצמו
עוד סיפר על תחושותיו בעקבות האירועים שעבר: "יש את הרגע שאנחנו בצפירה עוצמים את העיניים וחושבים על מי שהכרנו, כמה הוא חסר, כמה הוא לא הספיק לחוות, כמה שורף לי לחבק אותו, לשאול: 'אחי, מה איתך, איך שם למעלה?' ולהישאר בראש עם התשובה שהיה נותן בגיל 20.
ממש כמו באותו לילה קשה ברצועת עזה, 'הכל פנאן אחי' ואז אתה חושב על המילה פנאן וכמה היא עתיקה בשיח הישראלי וזה כבד ממך. איך יצרנו, התחתנו, כבר חצי צוות עם ילדים והוא, אח שלנו, עדיין בן 20. אלו התחושות שלי שנה אחר שנה בעקבות השירות הצבאי, עם כל אח לנשק שאיבדתי בקרבות שלא אשכח. בעבורם קיבלתי החלטות להוביל חיילים כקצין. הטובים ביותר הם אלו שנלקחים.
אז מי אני שלא אתן מעצמי עוד? במקום שבו הותרתי את אחיי, עמדתי בכניסה לרצועת עזה ופתחתי את השער ששינה את חיי. ידיי הקטועות נשמטו לרצפה, הדבר היחיד שרציתי זה לחיות עבור משפחתי ואהוביי, הדבר היחיד שהחזיק אותי והרים אותי מהרצפה היה התמונה של אמא מחכה לי בסוף אותם 300 מטרים ארורים".
