בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, האמירה הכואבת כ"כ שעבור המשפחות השכולות – כל יום הופך ליום זיכרון, מכווצת את הלב ומבקשת בתוקף מכולנו לא לשכוח את מי שבזכותם אנו חיים בביטחון במדינת ישראל.
גם על קציני וקצינות הנפגעים נראה שהאמירה הזו לא פוסחת. עבודתם כוללת ליווי צמוד של חיילים פצועים קשה ומשפחותיהם, אם חלילה החייל נפטר – עליהם לדאוג להלוויה, להיות עם המשפחות מיד לאחר ההודעה על אהובם שנהרג, ולבקר משפחות שכולות בכל יום. העיסוק התמידי סביב כאב ואובדן, הופכת את השגרה והשירות הצבאי של קציני וקצינות הנפגעים ליום זיכרון אחד גדול.
הכירו את יעל אדלשטיין, נשואה לעזרא ואם לשלושה, אשת חינוך בנשמתה שמנהלת כיום את בית הספר היסודי 'תל נורדאו' בתל אביב. את שירותה הצבאי היא החלה כמש"קית ת"ש ובהמשך הפכה לקצינת נפגעים בחטיבה 7 של חיל השריון.
למה בחרה בשירות מאתגר נפשית כ"כ, האם היו לה סיוטים בלילה בעקבות מה שראתה, ולמה יום הזיכרון מפחיד אותה למרות שהפך לדבר שבשגרה? קצינת הנפגעים בדימוס יעל אדלשטיין משתפת.
למה הלכת לשם מלכתחילה?
"התחלתי את השירות שלי כמש"קית ת"ש, ואז יצאתי לקורס קצינות ת"ש. בסוף הקורס אמרו שמחפשים קצינה אחת שתהיה קצינת נפגעים, ואני קפצתי על המציאה. הרגשתי שלשם הייתי צריכה להגיע, שזה מתלבש עליי בול. זו מסירות נפש בעיניי – העיסוק באנשים שנמצאים בקצה שלהם, יחד עם היכולת שלי להכיל ולחבק אותם. זה מה שאני רוצה לעשות, להיות עם אנשים ברגעים הכי קשים שלהם ולתת להם יד. אמא שלי לא התלהבה מהעניין בלשון המעטה, ואמרה לי בתוקף ש'אין מצב שאת לוקחת את התפקיד זה'. עניתי לה 'בסדר גמור', והודעתי שאני מגיעה. היא מאד פחדה מהעיסוק הזה במוות ושכול, כי זו שגרת יום מורכבת, אבל מבחינתי זה היה ברור שזו הדרך שלי לגמרי".
איך נראתה השגרה שלך?
"היומיום של קצינת נפגעים בעבר כלל ביקור של משפחות שכולות – בכל יום הייתי מבקרת בערך שלוש משפחות שאיבדו את היקרים להם מכל לאורך השנים, כשחלק מהחללים נהרגו במלחמת יום הכיפורים וחלקם היו חללים שנפטרו בשנים שאני שירתי, 1999-2000. הייתי מגיעה אליהם הביתה עם המדים ועם תג היחידה של האהוב שנהרג, ופשוט יושבת ומקשיבה להם. זה נותן להם תחושה שצה"ל לא שכח אותם, ושהמדים של הילד שלהם עדיין חיים על מישהו אחר".
"במקביל גם ליוויתי בבתי החולים חיילים במצב רפואי קשה ואנוש ואת משפחותיהם. היה לנו מקרה בו שלושה חיילים שלנו נפצעו קשה מאד בפיצוץ שאירע בתוך טנק, וכמעט חודש וחצי ישבתי לידם וליד המשפחות שלהם בבית החולים. זו הייתה שגרת יומי – בתי חולים, ניהול לוויות, וליווי המשפחות בתוך כל הכאב העצום הזה".
1+למה לעשות את זה לעצמך?
"אני חושבת שיש לי חוסן פנימי, והוא מאפשר לי להתמודד בצורה בריאה בסיטואציות מורכבות כ"כ. לא להתפרק בתוכן, אלא להצליח לשים את עצמי רגע בצד ולתת את כולי לאדם אחר שצריך אותי. אז אם אני מרגישה שאני יכולה לעשות זאת, עליי לעשות".
מה המקרה שהיה לך הכי קשה ללוות?
"קצינת הנפגעים נכנסת רגע אחרי בשורת האיוב למשפחה, והיא מלווה את המשפחה מהרגעים הראשונים, או אם חלילה חייל שוכב בבית החולים כשהוא פצוע אנוש ואז נפטר – אז אני שם מתחילת התהליך הזה. הכול קשה. אי אפשר לומר שזה לא נוגע בך. זה חיילים, זה אנשים. מפלח את הלב לראות שמלת כלה מוכנה בבית לקראת חתונה שהייתה אמורה לקרות בעוד רגע ולעולם לא תתקיים. עם זאת, השתדלתי מאד להישאר בתוך התפקיד ולא להיכנס למקומות תהומיים. לתת מעצמי למי שזקוק לי באמת ולחזור לשגרת יומי".
יצא לך לטפל במקרה שאת מכירה באופן אישי?
"כן, בטח. היה לנו מ"פ בחטיבה שנהרג כתוצאה מהתהפכות של ג'יפ שנסע בו. הוא שכב תקופה בבית חולים, וליווינו אותו עד שהוא נפטר. המ"פ שעבד במקביל אליו הוא בעלי היום, וחלק גדול מהזמן המשותף שהיה לנו יחד, היה סביב מיטת הפצוע".
האם היו לך סיוטים בלילה?
"לא, לא היו לי סיוטים בלילה. הייתה לנו פסיכולוגית שליוותה אותנו ועזרה לנו לעבד את כל המידע שנחשפנו אליו במהלך השירות. עם זאת אני יכולה להגיד בצורה חד משמעית שעד היום כאשר אני נכנסת לבית עלמין, אני רואה אותו אחרת מאנשים אחרים. כשאני מסתכלת על המצבות, אני רואה מיד אנשים, משפחות וסיפורים. זו לא רק חלקת אדמה עם מצבות משיש".
1+איך אפשר להצליח לא להיות אדישים לשכול תוך העיסוק היומיומי בו?
"אי אפשר להיות אדישים לדבר כזה. שירתי כקצינת נפגעים כשהייתי בת 19, ואני זוכרת שהשאלה שהטרידה את אמא שלי כל הזמן הייתה איך ילדה צעירה כמוני תצליח להתמודד עם עיסוק מורכב שכזה, שכולל כאב ואובדן בכל שעות היום. אני אף פעם לא הבנתי למה היא כ"כ מוטרדת, והיום כשאני אמא בעצמי, ואחרי שעברו כמה שנים מאז, אני מבינה שרק ילדה בת 19 יכולה לעסוק בתפקיד כזה".
"היום אני מבינה מה זה לאהוב ילד, איך זה מרגיש לפחד ולדאוג לשלום הילד שלך, ומהו ערך החיים כמו שלא הבנתי לעומק אז. ולכן אם היו שואלים אותי היום האם אני יכולה לעשות את התפקיד – כנראה שהתשובה שלי הייתה 'כן', כי זה חשוב לי ואני יודעת עד כמה התרומה בו היא רבה. אבל להגיד שהייתי מצליחה לחוות הכול באותו האופן כמו פעם – בוודאות לא. הפחד על ילדי נוכח בכל צעד שלי. אם הילד שלי היה אומר שהוא רוצה להיות קצין נפגעים, הייתי מברכת אותו ואומרת לו שאני הכי גאה בו בעולם, כי זהו תפקיד יחיד מסוגו – להיות שם עבור אנשים עם כל הלב שלך".
מה יום הזיכרון מעורר בך?
"כקצינת נפגעים יום הזיכרון היה עבורי יום פחות משמעותי ומרגש, בעיקר בגלל שקצינות הנפגעים מארגנות את כל טקסי הזיכרון למשפחות השכולות – מה שהופך את היום הזה למלא בחרדות שהטקס לא יצליח, שהבמה לא תעמוד וכו'. אי אפשר להיות שם באמת עבור המשפחות עם כל הארגונים. קמים בבוקר, הולכים לבתי העלמין, עושים שם סיבוב ומוודאים שליד כל מצבה של חלל צה"ל יעמוד חייל, בערב עושים טקס… יש תמיד המון לחץ".
"כיום, יום הזיכרון הוא מורכב מאד עבורי. אני מודה שמהדהדות בראשי אותן תמונות, אבל יש בי בעיקר עצבות גדולה על כל חייל או משפחה שיצא לי להכיר מקרוב. יום הזיכרון גם מפחיד אותי ממש. זה לגמרי פוגש אותי במקום האימהי, ובגלל שראיתי איך זה נראה – זהו יום שכל מה אני רוצה לעשות בו הוא רק להתכנס בבית עם הילדים שלי, ולהבטיח להם שתמיד אשמור עליהם".
אנשים רבים רואים את יום הזיכרון כמלא בעצב ודיכאון. עם מה את חושבת שעלינו לצאת מהיום הזה?
"כאשת חינוך, חשוב לי להפגיש את הילדים עם סיפור של אדם אחד – לתת לחייל אחד את הכבוד והמקום שמגיע לו. בעיניי ביום הזה צריך לומר תודה לכל החיילים והחיילות שבאמת מסרו את נפשם כדי לאפשר לנו לחיות חיים של שלווה וביטחון במדינת ישראל, להוקיר גם את העשייה של המשפחות הללו, ובעיקר להבין שכל מה שיש לנו כאן הוא ממש לא מובן מאליו. זוהי עוד הזדמנות לומר תודה על מה שיש ועל מה שניתן לנו".
