עוד ב-1943, אמר ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי אי אפשר לתאר את ממדי האסון. "אין לי מילים. אני חושב שעוד לא נוצרה הלשון לכך", אמר. לדבריו, "המצבה האחת ההולמת את זכרה של יהדות אירופה שהושמדה על ידי חיות הטרף הנאציות – היא מדינת ישראל כולה, המדינה שבה נתגלמה תקוות העם היהודי לדורותיו והיא משמשת מקלט חופשי ונאמן לכל יהודי בעולם הרוצה בחיים יהודים, חופשיים ועצמאים".
5+למרות הביקורת שהושמעה בשנותיה הראשונות של המדינה כלפי יהודים שהלכו 'כצאן לטבח', בן גוריון אמר כי "אני לא הייתי לוקח על עצמי לשפוט שום יהודי שישב שם [….] היהודים שישבו לבטח בימי היטלר אל ייקחו על עצמם לשפוט את אחיהם שנשרפו ונטבחו וגם המעטים שניצלו".
"לחזק את אמונתנו בהשגחה העליונה"
שנה לפני שנסתיימה המלחמה, ועוד שנים לפני שעלה לשלטון, כתב מנחם בגין כרוז ובו הדברים הבאים: "לנגד עיניו של כל בן האומה מופיעים, חוזרים ומופיעים, קרונות המוות; הם 'באים' אליו גם בימים, ימי היסח הדעת וגם, או בעיקר, בלילות, בלילות השחורים, עת שקשוק הגלגלים הארורים ואנקת הנידונים חודרים ממרחקים ומעוררים כל נרדם, כדי להזכיר לו את מה שקרה לו, לאמו, לאביו, לאחיו, לבנו, לבתו, לעמו".
5+כשקבעו באחת הישיבות לוח זיכרון להוריו של בגין שנספו בשואה, נאם ראש הממשלה מנחם בגין את הדברים הבאים: "מוריי ורבותיי, יש האומרים: 'איך עוד נאמין?!'. […] ואני באתי לומר לכם, למאמינים בני מאמינים, נהפוך הוא. דווקא מה שקרה לעמנו צריך לחזק את אמונתנו בהשגחה עליונה, באלוקי ישראל ובאלוקי ציון.
"מדוע? כי אלמלא הייתה קיימת ההשגחה העליונה, אלמלא שמר אלוקי ישראל על עמו, היה אשמדאי מנצח במלחמה. הוא היה קרוב מאד לניצחון. עוד מחצית השנה והייתה בידו הפצצה האטומית. אז הוא היה מעמיד על הברכיים גם את אנגליה וגם את רוסיה, אז הוא היה משמיד לפי חרב את היהודי האחרון. בכל היבשות. אז באחד הימים הייתה באה אמריקה לתור, ואז – חושך וצלמוות היו שוררים על פני האדמה בדורות שאין להן מניין. ולא היה נותר יהודי אחד עלי אדמות. רומל היה נכנס לארץ-ישראל והיה משמיד את היהודי האחרון בארצנו. ומלחמת הגבורה של ההגנה והאצ"ל, אשר עשו הסכם ביניהם, היתה מלחמת ייאוש, כמלחמת גטו ורשה. הם היו נופלים בגבורה, אבל היו נופלים. זאת הייתה הסכנה.
5+"אבל יש אלוקים בשמיים, יש שומר ישראל. ולכן 'איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד'. זאת אמונת ישראל. אפילו 'ויציצו כל פועלי אוון' אבל בסופם השמדה, ולכן נפלה גרמניה, ולכן הושמד האשמדאי, ולכן ניצחו בעלות הברית, ולכן אנו שבים ואומרים בפסי 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם', שארית פלטה. זאת הטרגדיה וזאת הנחמה.
"אבל אלוקים נתן בנו כוח, לשארית הפלטה, שאין להבין את מקורו אלא בשמים. […] בעזרת השם יצאנו מעבדות לחירות, דור ההשמדה. והנפנו דגלנו בקרב העמים וזכינו לאתחלתא דגאולה. ובעזרת השם זכה נזכה לגאולה השלמה".
"הבית אשר אליו לא הגעתם"
בשנת 1993 הגיע ראש הממשלה דאז יצחק רבין למחנה אושוויץ-בירקנאו. הוא נאם שם ואמר: "כל חופן אדמה במקום הארור הזה ספוג בדמם של הנרצחים. כל ביתן ששותק היום במקום הנורא הזה, שמע את זעקות המעונים. כל קיר כאן הוא כותל הדמעות […] מול הרעב, מול הבדידות, מול ההשפעה, הקור והעינויים, מי יכול היה לנהוג כאן אחרת? הם לא הלכו כצאן לטבח. עם עזוב, עם נטוש, עם בודד, הלך כאן אל מותו.
5+"חמישים שנה אחרי, אין אנו שוכחים ואין אנו סולחים […] כל ימינו מאז ועד עולם עומדים בצל הפשע הנורא ביותר בהיסטוריה. וכל מקום שאנחנו הולכים אליו, במדינת ישראל, זכרון השואה, מועקתה ולקחיה הולכים איתנו.
"עמנו לא נשבר. מול חוסר האונים שהיה כאן לנוכח הייאוש הנורא וההליכה אל קירות המוות, תאי הגזים והמשרפות, עם ישראל חי. קמנו מתוך אפר הקורבנות והקמנו עם ומדינה של איכות מוסרית, של תרבות ורוח, של עוצמה צבאית.
"לא נותר לנו אלא למלא את צוואתכם. זו שאמרתם אותה בלחש כאן, על הרמפה הזו, שהוליכה אתכם אל סופכם, זו שנכתבה בדמכם על קירות הביתנים הללו, זו שעלתה מתוך זעקותיכם בתאי הגזים. כל עוד נשמה באפינו, כל עוד עם ישראל חי, לא יקרה עוד לעולם כאסון הזה. אנו נגן על כל יהודי בכל מקום, דמנו לא יישפך עוד לשווא.
"אני מדבר כאן בשמם של אזרחי מדינת ישראל, ויחד איתי עומדים כאן האודים המוצלים מאש שהגיעו הביתה. אני מדבר כאן בשמם של הבנים והבנות אשר קמו תחתיכם בביתכם. הבית אשר אליו לא הגעתם.
"בשם לוחמי ישראל, אני מצדיע לאבנים האילמות, לאפרכם, לכם, שלא זכיתם לראות אותנו בהתגשמות חלום הדורות".
"היינו בעיני המשטר הנאצי איום מוסרי, לא צבאי"
בשנת 2010 נאם נשיא המדינה דאז, שמעון פרס, בבונדסטאג – הפרלמנט הגרמני. הוא פתח בקריאת קדיש בשפה הארמית לזכר ששת המיליונים, ואז אמר לגרמנים שהאזינו לו: "בִּמדינת ישראל וּברַחַבי העולם ניצולי השואה פּוֹרְשים אט אט מֵארץ החיים. מספרם מתמעט מיום ליום. וּבאותו הזמן, עדיין חיים, על אדמת גרמניה, באירופה וּבִמקומות אחרים בעולם, אלה שעסקו במלָאכָה הבזויה ביותר עלי אדמות – רצח עם. בקשתי לכם: אנא עשו הכול כדי למַצות עימם את הדין".
5+לאחר מכן, שאל שאלות נוקבות: "מדוע ראה הנָאצִיזְם בקיום היהודי סכנה כה גדולה וּמיידית? מה הֵניע את הנאצים להקצות לתעשיית הטבח משאבּים כה רבים? מה טעם ראו הנאצים להמשיך וּלהתמיד בכך עד הסוף, גם כאשר תבוסתם כבר הסתמנה באופק?
"האם אִיֵּים כוח יהודי לחסום את ה'רייך של אלף השנים'? האם יכול היה עם נרדף, נרמס במגְפי הצורר, לעצור את מִרכֶּבֶת המלחמה הדורסנית הנאצית? כמה דִיוִויזְיוֹת היו לַקהילות היהודיות באירופה? כמה טנקים, מְטוסי-קרב, כמה רובים?
"אי אפשר לפטור את האיבה הנאצית כ'אנטישמיות' גרֵידא. זו הגדרה נדושה. היא איננה מסבירה את הלהט הרצחני, החייתי, את הנחישוּת הכפייתית של המשטר הנאצי להשמיד יהודים".
לכן, מסקנתו של הנשיא פרס הייתה: "ואילו היינו, אנחנו היהודים, אִיּוּם מחריד בעיני המשטר ההִיטְלֵרַאִי, לא היה זה איום צבאי, אלא איום מוּסָרִי. מול תאווה ששללה את אמוּנָתנוּ, שכל אדם נולד בצלם אלוקים. שכולם שווים לפני האלוקים, שווים כבני אדם".
5+עוד הוסיף: "גֵּאה אני על היותנו אויבו המוּשבָּע של הרֶשַׁע הנאצי. גאה אני על מורשת אבותינו, נִיגּוּדָהּ הגמור של תורת הגזע. גאה אני על תקומת ישראל, התשובה המוּסָרית וההיסטורית לניסיון למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה. אני מודה לא-ל עליון על שקמו עמים והִכריעו את הטירוף, את הרשע ואת האכזריות".
מקורות לכתבה:
אמיר פלג-עוזיהו, "מנחם בגין והשואה: היסטוריה, פוליטיקה וזיכרון"
רן מאירוביץ', "בן גוריון ותפיסת הריבונות היהודית – ניתוח עמדתו של דוד בן-גוריון ביחס למשפט אייכמן על רקע יחסי ישראל-גרמניה"
מרכז מורשת בגין
