סיימנו עכשיו מערכת בחירות רביעית. אף אחד לא יודע אם תתחיל מערכת כזו חמישית, והאמת שאת רבים מאיתנו זה כבר לא מעניין.
ידוע המשפט של יגאל אלון, אני אגיד אותו קצת הפוך: "עם שאין לו עתיד – העבר שלו כ-דל, וההווה לוט בערפל". שום דבר לא מפתיע בערפל שיש היום גם על ההווה.
נכון, יש לנו עבר מפואר. נצא מנקודת הנחה שאתם מכירים טיפה מהעבר שלנו. אברהם אבינו, משהו עם דוד המלך, ושלמה. היה גם משהו עם המכבים נגד היוונים. אבל האמת – שכל זה לא משנה.
אחרי 2,000 שנות תרדמה היו מי שדאגו להעיר אותנו, ודור של נפילים ובני ענק חוללו פלאים, ועם ישראל שב לציון. חלק מציון. והתרגלנו. ולפתע הגיעה מלחמת ששת הימים, נאלצנו לכבוש עוד חלקים מציון – יהודה ושומרון, סיני והגולן. חוץ משאריות חזקות של הציונות החילונית – נאמני ארץ ישראל השלמה, וקבוצת תלמידי הרב צבי יהודה קוק שהספיקו לשמוע את "איפה שכם שלנו?!" וקיבלו קצת הכנה, לא ידענו מה לעשות עם כל השטחים האלה, שהיו גדולים מאיתנו. והתרגלנו.
אם לא נציב לנו עתיד ברור – אנחנו יכולים לדוש בוויכוחים על העבר, אבל בהווה אנחנו תקועים. שרויים בערפל. לא סתם אחוזים הולכים וגדלים מתושבי ארץ ישראל לא מצביעים בבחירות. לא סתם השיח היה סביב האנשים, ראשי המפלגות, ולא על הדרך והפרקטיקה שהם מתכוונים ליישם אחרי הבחירות, שהיו מעורפלות יותר מתמיד. ויותר מזה – אם נקבל עכשיו "בעל כורחנו" את עברו השני של הירדן נתחיל מיד לדבר על וויתורים. אם לא יהיה מי שיוביל אותנו קדימה לעבר השלב הבא, נשאר תקועים, ולא משנה כמה ניסים הקב"ה ירעיף עלינו.
מרחבי יהודה ושומרון נמצאים כרגע על כף המאזניים. הערבים ואירופה עומדים בצד אחד, ועם ישראל בצד השני. מי שארץ ישראל חשובה לו יותר, וגם ישקיע בשבילה יותר – הוא זה שיכריע את הכף.
אז בואו נראה מה קורה בשטח.
כולנו כבר יודעים שהערבים משתלטים על המרחבים בהיקפים עצומים. הרשות הפלסטינית נוגסת ביותר מ-60,000 דונם בכל שנה. הם עובדים קשה כדי לסגור על היישובים הקיימים ולייצר רצף של בניה וחקלאות ערבית, כדי שלא נוכל להתרחב יותר – והם יקימו בפועל מדינה ערבית על 90-95 אחוז ממרחבי יהודה ושומרון, חס וחלילה.
ואנחנו בערפל. כל כמה עשרות יחידות דיור חדשות בבניה לגובה מלוות בזיקוקים ביישובים, ושמחה עצומה בכל פעם שעוברים עוד אישור מתוך 4-5 שלבים. בתקופה האחרונה ראינו יותר ויותר פרסומות של יישובים שקוראות לאנשים לבוא לגור אצלם, כי עוד נשארו להם כמה צמודי-קרקע אחרונים. זה נשמע לכם הגיוני? אנחנו ששים ושמחים מ-"ההישג האדיר" של 103 יחידות דיור על 35 דונם פעם בעשר שנים, בעוד הערבים ב-10 השנים האלה השתלטו על יותר מ-10% מתוך כמעט 6,000,000 דונם ביהודה ושומרון. וזה בנוסף לשטחי Aו-B, אין מה לדבר.
רובנו התרגלנו לחשוב שמה שמחוץ לגדר של היישוב – זה של הערבים. בתוך היישוב זה היהודים – ושם יש ערבים. נוסעים מיישוב אחד לשני – ערבים מכל הצדדים, עד שאחרי רבע שעה מגיעים לעוד איזה יישוב עם גדר. כל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון יושבת על כ-5% מהשטח! אנחנו עומדים במקום כבר שלושים שנה בלי להתקדם לשום מקום.
נחזור להתחלה. עם שאין לו עתיד – העבר שלו כ-דל, וההווה לוט בערפל. אם לא יהיה ברור לנו מה החזון הגדול, מה השלב הבא בדרך לגאולה – נשאר תקועים, עם הווה לוט בערפל. וגם העבר שלנו כבר לא יהיה שווה הרבה – אם לא נעשה איתו שום דבר. האחריות מוטלת עלינו.
אנחנו חייבים להציב את החלום מול העיניים כל הזמן. לצאת מגדרות היישובים, מ-"תחום המושב", ולחזור למרחבים. לחיות אותם. לטייל בהם. להיות נוכחים בהם, שהם יהיו נוכחים בנו. אם נדע לאן אנחנו הולכים, אז נצא מהערפל. אז לעבר שלנו תחזור להיות משמעות. ואז גם נגיע למטרה.
יוסף אביחי הרשקוביץ, תושב כפר תפוח, חבר בתנועת נחלה להתיישבות.
