"אבל אני רוצה להיות שם!"
אחד הקטעים המשעשעים ביותר ברחוב סומסום הוא הקטע בו הבובה-ילד רוצה כל הזמן "להיות שם" ומגלה שהוא בעצם "פה". אפשר לראות אותו אינספור פעמים ועדיין לצחוק בקולי קולות.
לעתים אולי מתקבל בטעות הרושם שאני מאוד רוצה להיות "שם", ברבאט בירת מרוקו עיר הולדת אבי הי"ו. האמת היא, שלא. וכמו שאמר משורר תור הזהב רבי יהודה הלוי: "יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו יקר בעיני לראות עפרות דביר נחרב". (ריה"ל / "ליבי במזרח"). ואם הוא ע"ה חפץ לעזוב את כל-טוב ספרד, מי אני שאחפוץ לשוב לגלוּת ממנה שבה משפחתי? גם לא לטיול שורשים אגב.
אך בימים כמו בליל המימונה, היה נחמד לשמוע איזו אווירה הייתה שם, במרוקו.
תיאור נפלא מתאר רבי דוד בוזגלו ע"ה בפיוט "אתם יוצאי מערב" שחיבר ללילה זה.
הפיוט פותח במילים:
"אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב, מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה,
הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב, יוֹם זֶה יוֹם אלְ מִימוּנָה".
בערבית-מרוקאית וכן בצרפתית, "מארוק" היא מרוקו, ורבי דוד משבח את בני מרוקו בהיותם אנשי אמונה וקורא להם להלל את האל ביום המימונה.
"עברים וערבים יחדו מסובים"
הפיוט בנוי מ15 בתים, כאשר בבתיו הראשונים ישנו תיאור קריעת הים וטביעת פרעה וחילו בים סוף, כמצוין בשביעי של פסח שחלף עלינו לשלום, לאחר מכן הוא מתאר את יום המימונה כפי שראה זאת בעיניו, כפי שהיה "שם" – יום שבו במוצאי פסח השכנות הערביות מגיעות עם שקי קמח וקערות מלאות שפע וכל טוב לשכנותיהן היהודיות, והסבו כולם יחד:
"שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים. יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.
וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה".
האחווה בין היהודים לערבים כ"כ פרצה ביום זה עד כדי כך ש-
"וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִּלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה.
וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה".
ועוד תיאורים נפלאים נוספים של יום שבו כל המחלוקות והריבים נשארו מאחור לטובת שמחה ותקווה לקיץ מלא שפע וברכה.
בסוף הפיוט, מאחל רבי דוד, או מייעץ, או מה שלא תרצו, שגם בימינו, נדע היהודים והערבים לשים את כל הריבים מאחורה ולשמוח יחד:
"עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים. לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים.
וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים. קְרִיאוֹת 'הוֹי' תֶּחְדַּלְנָה"
אפשרי? אוטופי? תמים? ואולי זה כל ההבדל בין להיות "שם" ללהיות "פה"? בשנה שחלפה בה חתמנו על הסכם שלום עם מרוקו, נראה כי הפיוט בהחלט רלוונטי גם לנו.
תרבחו ותסעדו אחים ואחיות!
האזינו לפיוט:
הראל מקייס הוא חוקר משנת חכמי ספרד, מוסמך לרבנות ובעל תואר שני בחינוך. ניתן לחפש פינות על פיוטים נוספים תחת – "#ידידי_השכחת?" בפייסבוק.
