זה היה באמצע שנות ה-70. הנוכחים נדהמו לראות את מה שנגלה אליהם מתוך ארונות הקבורה. אף אחד לא ציפה לכך.
אבל הכול מתחיל עשרות שנים לפני כן.
השנה הייתה 1944. המיקום היה קהיר. שני הלוחמים חיכו מחוץ לביתו. הם ידעו שהוא הולך להגיע, כי כבר מספר שבועות הם ראו אותו, מגיע יום יום בשעה הזו. ואכן, כצפוי הוא הגיע. וגם המועד הגיע. הם יצאו מהמסתור, כמה יריות באקדח, ואויב נוסף של העם היהודי, הלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון באימפריה הבריטית, מצא את מותו.
הלורד מוין התנגד בתוקף להקמת מדינה יהודית, בשנים שבהם כבר כולם הבינו את נוראות השואה, הוא גם האיש שדם למעלה מ-700 יהודי אוניית המעפילים סטורמה על ידיו – כשעשה הכל כדי שפליטי רומניה האנטישמית לא יוכלו להגיע לחופי הארץ הבטוחה, ועוד "כתרים" לא מחמיאים שחבש לראשו. אנשי המחתרת גזרו את דינו.
מוין חוסל, עכשיו צריך לברוח
זה היה השלב לברוח. שני הלוחמים החלו בנסיגה, אך שוטר שעבר בסמוך הבין מהר את הסיטואציה והחל לירות לעברם, וגם פגע. אליהו בית צורי, לוחם הלח"י נפגע. אליהו חכים, שראה את חברו פצוע, חש לעזרתו, ונתפס גם הוא.
1+המשפט החל, ובמהלכו שמרו שני הנאשמים, שקיבלו את הכינוי "שני אליהו", על גאווה לאומית. דינם של השניים נגזר: מוות בתליה. כשהשניים עלו לגרדום, השבוע לפני 77 שנים, הייתה זו שירת התקווה שבקעה מפיהם, רגע לפני שנפסקה. אך גם כשנפסקה, היא נשארה חזקה במילותיהם ובמעשיהם:
"יבוא יום, הורי היקרים, ואני מקווה כי קרוב היום, כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור" (מתוך מכתבו האחרון של אליהו חכים, שנכתב בבית הכלא בקהיר).
1+30 שנים לאחר מכן. בטקס חילופי שבויים, הועברו גופותיהם של השניים ממצרים לקבורה בירושלים, בהר הרצל. המראה שנגלה אל המלווים שפתחו את הארון היה מצמרר, מדהים ומרגש. על אף עשרות השנים שחלפו, הגופות נשארו כשהיו ביום עלייתם השמיימה, ולא שלטה בהם רימה ותולעה.
השניים נטמנו בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל, כשדגל עברי מתנוסס בהרי ירושלים.
אליהו חכים, ואליהו בית צורי, "שני אליהו" 77 שנים.
