פעם, לפני הרבה שנים, דיברו לפני בחירות בישראל על ערכים. אני זוכר את זה מילדותי הרחוקה – ויכוח על ארץ ישראל השלמה ומי היה פה קודם, ויכוח על כפיה דתית מול מדינה יהודית, ויכוח על כלכלה חופשית מול ערכים סוציאלים. ואז הגיעו יועצי התקשורת.
גם האנשים בעצמם התחלפו. אם בן גוריון, בגין ורבין הם קודם כל מנהיגים, אידאולוגים, אחר ביצועיסטים, ורק לבסוף עוברים מסך (או שלא), נתניהו ולפיד, בנט וגנץ הם לפני כל דבר אחר שחקנים. יש להם גם יכולות ביצוע לא רעות, ואיפה שהוא בקצה אולי קורטוב של תפיסת עולם ערכית.
2+שרון היה כנראה הראשון, כשהקים את קדימה, שהפך את הסדר באופן מוחלט: במקום מצע של מפלגה שנשלח ליועצי התקשורת שישברו את הראש איך ליחצ"ן אותו – יועצי התקשורת והסקרים הם שקבעו מה יהיה מצע המפלגה. זה עובד, כי ככה אומרים את מה שהציבור רוצה לשמוע.
ובשנים האחרונות, וביתר שאת בארבעת הבחירות שבשנתיים האחרונות, יש אינפלציה. 'תחרות טשטוש' לא רשמית מתנהלת בין המפלגות: מי מצליח לא כלום ושום דבר בצורה יותר טובה ובלי לעצבן אף אחד. בנט "לא קורונה לא מעניין", סער "ממלכתיות", גנץ "יושרה" ולפיד – מה בעצם? – כולם לא אומרים אף אמירה ערכית אחת. אלא אם "לא נתניהו" זו אמירה ערכית. גם הקשבה לראש הממשלה בשעות על גבי שעות של פייסבוק לייב וכנסים לא מניבה כמעט אף אמירה ערכית, מלבד קבלות על עשייה בעבר והבטחות לעתיד טוב יותר.
יש שני חידושים מרעננים בשיח הציבורי שלנו. קוראים להם בצלאל ומירב.
2+סמוטריץ' התעקש שנים לא להיפרד מהחיבוק הסיאמי בו לפת את בנט. בבחירות האחרונות, לא מזמן, סמוטריץ' סבל. ממש סבל. דיבור שלו על להט"ב יבריח מיד מבריחים מגבעת שמואל לחיק הליכוד או כחול לבן, התבטאות של שקד בשיחת זום יכלה מיד לנגוס בקולות מקדומים ובית אל שיברחו לחיק החרדים. מערכת שלמה של בחירות עברה על אחד האנשים האידאולוגים ביותר בישראל, בצלאל סמוטריץ', תוך ניסיון לא לומר כלום.
הפעם בצלאל חצה את הרוביקון – והוא אומר על זה הלל בכל יום. לראות את האנרגיה שלו כשהוא מדבר בישיבת הסדר, עם הרב דרוקמן לידו, על ערכי הציונות הדתית -זו תמונה אחת ששווה אלף מלים. הציונות הדתית הולכת להפתיע בבחירות האלה, כי יש לה את המתכון להפתעה: שטח חי וער ובועט, רוח גדולה שכיף להצטרף אליה, וראש מפלגה נמרץ שמשפריץ אנרגיה.
ביהדות התורה מזיעים בניסיון לעצור את הסחף של צעירי המגזר לחיק האנרגיה הסמטוריצ'ית הזאת. וזה חידוש מרענן כל כך, לאחר עשור בו בנט הוריד למגזר הדתי עוד חוט ועוד חוט מהכיפה, בשביל המטרה האחת והיחידה – לשים יד על הגה המדינה.
2+אותו סיפור בשמאל. מרצ בסבירות גבוהה תימחק בבחירות האלה, ואישה אחת אשמה בזה. גם השמאל הישראלי, כמו הימין, סובל כבר זמן רב מ'טשטשת'. אבי גבאי ועמיר פרץ הם שתי דוגמאות נפלאות לכך: כיסאות העור הם המטרה, ערכי השמאל הם הדרך. לא עוד: מרב מיכאלי עם האש האידאלוגית שלה חורכת את מעוזי השמאל, והנוער כמו המבוגרים פשוט לא עומדים בזה ומצטרפים.
אז נכון: באקלים בציבורי והתקשורתי, רוב האמירות ה'קיצוניות' – קרי ערכיות – יתוייגו מיד כקיצוניות ופנאטיות, ויוקעו באולפנים. רוב הציבור כבר התחנך היטב, ויודע מה מותר להגיד (בערך כלום) ומה אסור (כל דבר שפוע במישהו). אבל האנרגיות, הסחף, הקמפיין עם הדגל המתנופף ברוח כמו פעם – יש להם יופי מיוחד, והציבור אוהב את זה.
ימינה, שמהרגע הראשון אמרה שהיא לא תגיד כלום _"לא קורוונה לא מעניין"), מבינה את זה, ומתחילה לדבר. מרצ שלפני שבוע היתה פרטנר לגיטימי היום חזרה להיות מוחרמת, ההתיישבות הצעירה, הריבונות, המשילות בנגב פתאום מעניינים שוב. ובשמאל – שם ניצן הורוביץ פשוט מנסה לצעוק יותר חזק ממיכאלי, והולך עד האג בשביל זה.
האם שיבת הערכים בציונות הדתית ובשמאל הקיצוני היא סנונית שתבשר על חזרת השיח הערכי לישראל – או שמדובר בטקטיקת בחירות מקומית? ימים יגידו, וגם תוצאות הבחירות.
