בפוסט שפירסם יורם טהרלב בדף הפייסבוק שלו, כתב על אשה מיוחדת – הגננת שלו רבקה רם, שידעה בחייה מספר אירועים קשים ובכל זאת המשיכה להיות מלאה בחיים עד לגיל המופלג בו נפטרה – בת 106.
כך כתב:
"ב'יום האישה' אני מתכבד לכתוב על אשה גיבורה, מבונות הארץ – הגננת שלי, קיקה (רבקה רם), שהלכה לעולמה בגיל מאה ושש וחצי.
הגננת שלי הייתה אשה יפיפייה שהחיים לא האירו לה פנים. היא איבדה שלושה מהאנשים הקרובים לה ביותר שעזבו את העולם ואותה בטרם עת. בנה הבכור נהרג על ידי מכונית חולפת כשטיילה עם ילדי הגן לאורך הכביש הצמוד לקיבוץ. אחיה שעלה איתה מיוגוסלביה נהרג במלחמת השחרור ובנה הצעיר יותר נהרג בעת פעילות בשייטת שלוש עשרה.
והיא נשארה עם בת אחת והמשיכה את חייה בלי לעצור לרגע.
שנים רבות לאחר מכן, כאשר לנכדי יונתן נולדה בתו הבכורה, נינה, הוא לקח אותה לקיבוץ שבו נולדתי, יגור. הם באו לראות את המקום שבו נולד סבא רבא שלה ולעשות סלפי מול ההר הירוק תמיד, כדי לשמח את לבי.
כשטיילו על שבילי הקיבוץ הוא מספר, נתקלו באישה זקנה בחלוק כחול שעצרה אותם לשאול מי הם ואצל מי הם באו להתארח. שאלות שהיו מקובלות בקיבוץ של פעם. לאט, לאט מתוך השיחה התברר להם שפגשו את קיקה, את הגננת של סבא רבא. הם הצטלמו איתה ומיד שלחו לי את התמונה היקרה.
תמונה נדירה שקשה למצוא כמוה בעולם: גננת פוגשת נינה של אחד מילדי הגן שלה!
לפני כשלוש שנים, כשהיתה כבר בת מאה וחמש, הזמינה אותי לבקר בדירתה המטופחת. גיליתי אישה מלאת חיים, שהמשיכה לטפל בגינה שלה, בעלת זיכרון חד ומדוייק.
אחת השאלות המתבקשות ששאלתי אותה: האם היא זוכרת ‘איזה ילד
הייתי בגן?’.
תשובתה: אני בכלל לא זוכרת אותך. אני זוכרת רק את הילדים הרעים. תשובה שהעלתה בי הרבה מחשבות על דרך העולם. היא לא זכרה אותי, אבל אני זכרתי אותה היטב.
בספר ״משק יגור טיוטה״ שבו תיארתי דמויות רבות של אנשים שבקרבם גדלתי, כתבתי על קיקה:
"קיקה לוקחת אותי למרפאה
לתת לי זריקה.
באיזה מקום? אני שואל
במקום הכי רך בגוף היא אומרת.
אני ממשש את תנוך האוזן".
