ימי הקורונה המאתגרים, הכניסו את הישיבות לתקופה מיוחדת. לימוד בקפסולות, והשתקעות באהלה של תורה. חודשים שלמים ישבו הבחורים מחולקים לקבוצות קבוצות.
במהלך זמן חורף שלם, במשך כמעט חצי שנה, יצאו הבחורים שלוש פעמים בלבד לביקור בביתם. את השהות בישיבה העבירו הבחורים בלימוד, בעבודת המידות והתגדלות הנפש.
אך המתנה הגדולה לה זכו הבחורים – לשבות יחד שבת אחרי שבת. לחוש את הנשמה היתירה, בתפילת השבת, בסעודות – וקראת לשבת עונג. עת התנגנו להם זמירות השבת בערגה. היה נדמה כי הנשמות חוצות את המחיצות השקופות ורוקדות באחדות מיוחדת, על אף הריחוק החברתי.
בתפילה, בכיסופים ובערגה – להתעלות מתוך הקשיים, לצמוח, לגדול, להביט קדימה אל הנצח ולמשוך אותו אל חיינו. רגעים מיוחדים של ליל שבת לא ישכחו, כאשר כל הישיבה כולה מנגנת בנעימה את אחד משירי הנצח.
את ההשתוקקות והכיסופים, את הפריטה על מיתרי הנשמה, רצו בישיבה לחלוק בזעיר אנפין, וזאת בעזרת ביצוע מיוחד של ישיבת אלון מורה מתוך 'י-ה ריבון' לרבי ישראל נג'ארה, רב בעיר עזה ת"ו, בלחן המיוחד של האדמו"ר מפיטסבורג,
האזינו:
