גליה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז, מי נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל, הוציאה לאור היום (א') ספר אוטוביוגרפי חדש הנקרא "דבר מתחפש לאהבה". בספרה החדש מספרת עוז על יחסיה עם אביה. בספר, חשפה עוז בין היתר, כי אביה היה אלים כלפיה בתקופת ילדותה.
"בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל", כותבת עוז, ומפרטת: "האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שיגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר", כך מתארת עוז את ילדותה.
"הספר הזה הוא עלי", מסבירה עוז, "אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו מי טו, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמות והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת".
המשורר דניאל עוז התייחס לפרסום הספר ולהאשמות של אחותו בפוסט שכתב בחשבון הפייסבוק שלו. "אבא שלי לא היה מלאך, רק בן אדם. אבל הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר. עם דמותו הציבורית היו לי יחסים מורכבים. היו לי ביקורות עליה. למעשה סבלתי ממנה בעקיפין. דווקא בדלתיים סגורות הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר", כותב עוז.
"יש לי זיכרונות רעים מאבא שלנו. אבל עבורי הם כאין וכאפס: רוב הזמן הוא לא רק דאג לצרכינו החומריים אלא היה דאגן בלתי נלאה לשלומנו (עד לרמה נאג'סית), חבקן כל עוד התאפשר לו, חייכן חם בעל קשב אקטיבי ומתעניין (תכונה שתמיד קינאתי בה) ואף סידור או מטלה לא היו זוטים מדי או מתחת לכבודו אם הם היו למעננו", כותב עוז.
"לעומתנו, אחותנו האמצעית, גליה, זוכרת שהיא חוותה מידי אבא שלנו הורות קשה ומתעללת. אני בטוח – כלומר, יודע – שיש גרעין של אמת בדבריה. אל תמחקו אותה. אבל גם אל תמחקו אותנו. גם לנו יש קול וגם הקול שלנו בא מעמקי נפשנו. הוא לא מוקרא מדף מסרים והוא לא נבזי ולא נועד להרע לאיש. אם הייתי מתיר לכם למחוק את קולה של אחותי האהובה, לטובת קולי – זה היה נבזי", הוא כותב.
דניאל הוסיף: "יש בחיים שלי תעלומה. אני לא באמת יודע מה הרג את אבא שלי באיטיות, לאורך שש-שבע שנותיו האחרונות: הסרטן, או הסיוטים ונדודי השינה היומיומיים. הסרטן, או זה שאמי התאבלה, בבכי תמרורים חוזר ונשנה, ש"מתה לה ילדה". מה עבר על הורי ראיתי במו עיני. מה עבר על גליה לאורך אותו הזמן, אחרי שניתקה איתנו כל קשר – אינני יודע כי היא לא הרשתה לי לגלות. אני משוכנע שגם לה היה קשה מאד, כואב מאד".
"גליה היא הרבה דברים, אבל היא לא נכלולית, לא שקרנית ולא מניפולטורית. אנא אל תאמרו אחרת. באותה מטבע עצמה, אנא גם אל תאשימו את אמי ואחותי פניה באיזו קנונייה מופרכת. אבא שלי מת והוא לא יכול לעמוד על דוכן הנאשמים ולטעון לחפותו, גם לא לסנגר על אהוביו. אנחנו רק עדים: לגבי הדברים שאמא שלנו זוכרת אחרת מגליה, הדברים שפניה זוכרת אחרת מגליה, הדברים שאני זוכר אחרת מגליה – ובכן, אלה הם זכרונותינו מנקודת מבטנו האישית, המוגבלת (כמו של כל אדם). ואת ההסברים שלי לסתירה שבין הגירסאות אשמור לעצמי".
