אם נאמר את האמת – אין על המשפחה. לאחרונה נדמה לנו שכל יום הפך ל'יום המשפחה' בחסות הסגרים בבית שחייבו אותנו סוף סוף להיות יחד, אלא שמחר – ל' בשבט, הוא יום המשפחה הרשמי.
כל משפחה היא מיוחדת ובעלת סיפור מרתק ששייך רק לה, והגיע הזמן שהסיפור המרגש של משפחת טויטו מקרית אתא יהיה שייך לכל מי שרוצה לשמוע.
במסכת סנהדרין כתוב 'כל המקיים נפש אחת בעולם, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא', ואין מדויקות מהמילים האלה בכדי לתאר את עבודת הקודש של משפחות האומנה. מחקרים מראים כי הסיבה השכיחה ביותר להעברת ילדים למסגרות אומנה היא היעדר מסוגלות הורית, ולאחריה הזנחה או בחירת ההורים הביולוגיים שלא לקחת את ילדם מבית החולים לאחר לידתו – ובנקודת הזמן הזו נכנסים לתמונה אנשים עם לב ענק שרק רוצים לתת.
משפחת טויטו היא בדיוק כזו. הם משמשים כמשפחת אומנה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים כבר 33 שנה (!) והיד עוד נטויה. הכל התחיל מאביבה, אם המשפחה, שהתנדבה ועבדה עם ילדים כל חייה, עד שהחליטה לקחת את אהבתה אליהם צעד קדימה.
2+"בתקופת הרווקות התנדבתי עם נוער שהיה לו קשה להסתגל בתוך משפחות ברוכות ילדים, וליוויתי אותם במשך שנים. שם ראיתי שאני מתאימה לתחום ורציתי להמשיך בו כי אני חושבת שיש לי הרבה מה לתת. כשבעלי ואני התחתנו המשכתי לעבוד עם ילדים, ואז הפכנו להיות 'משפחת חירום' – כשיש צורך לקלוט ילדים שזקוקים לעזרה באותו הרגע ואין לאן להוציא אותם, משפחות החירום קולטות אותם מיד, לא משנה באיזו שעה ובאילו תנאים. ומשם זה התגלגל עוד ועוד, כל פעם ילדים ותינוקות היו נכנסים ויוצאים מהבית שלנו".
את הילדה הראשונה שהגיעה אליהם היא לא תשכח. "זה היה בשנת 1988. קיבלנו אותה כשהייתה תינוקת בת שלושה שבועות במצב בריאותי לא פשוט ונשארה אצלנו עד גיל חמש. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה, וגדלה כמו אחות תאומה לבת הקטנה שלי כי שתיהן היו באותו הגיל. כשהגיע רגע הפרידה, זו הייתה קריעת ים סוף. להבדיל – הרגשנו כמו באבל. אי אפשר לתאר במילים את התחושה שהייתה לכולנו. יכולה רק לתאר את התמונה שנשארה לי בראש, בה כולנו – בעלי, הילדים והנכד עומדים מחוץ לבית, היא נכנסת למונית ומנופפת לנו לשלום תוך כדי הנסיעה".
"שם הייתה לי נפילה. כבר אמרתי שאני רוצה לעזוב את כל הסיפור ולא רוצה להמשיך יותר באומנה. כמעט שנה שלא הכנסתי ילד נוסף הביתה כי הייתי צריכה לחזור לעצמי. היה לכולנו מאד קשה. עד היום אם נזכיר את השם של הילדה בבית, כולנו מיד מקבלים צמרמורת ובתוך תוכנו עדיין מצפים לפגוש אותה ביום מן הימים. הדבר היחיד שגרם לי לקום היה המחשבה שצריך להמשיך לעזור לילדים שזקוקים לי. זה מה שצריך לעשות בחיים – להציל עוד נפש אחת".
"תמיד שואלים אותי למה בחרתי דווקא בילדים עם צרכים מיוחדים"
על ההחלטה להקדיש את חייה לחינוך המיוחד היא מספרת: "קיבלתי ילדים עם אוטיזם ופיגור, והבנתי ששם אני צריכה להיות – עם הילדים המיוחדים. הם לא ילכו למוסדות ולמקומות כאלה ואחרים, לא כולם ירצו אותם והם באמת צריכים אותנו. כל אות, כל מילה, וכל צעד שהם עושים הוא מרגש. הם קוראים לנו אמא ואבא, ולילדים שלי אחים. תודה לאל".
כיום הם מגדלים שלושה ילדים מתוקים בעלי שיתוק מוחין ותסמונת דאון.
"את השלישייה מקסימה שיש לנו עכשיו אנחנו מגדלים כבר 20 שנה והם הילדים שלי לכל דבר! כשאת רואה את הילד מתפתח, אפילו אם זה רק בדבר קטן, את מאושרת כי היה לך חלק בזה. הוא יכול עכשיו לעמוד על הרגליים".
"לדוגמא, לילד הגדול שלי יש שיתוק מוחין ולאחרונה הוא השתחרר מצה"ל אחרי שירות מלא של שנתיים ושמונה חודשים, בהתנדבות כמובן. הוא לבש מדים ונסע עד הבסיס הצבאי שלו לבד. אתם יודעים איזה אושר זה לראות אותו במדים? איזו הנאה זו? ממש בכיתי ביום הגיוס שלו. כשאת רואה את הילד לומד לכתוב, מתחיל לקרוא, לומד לחצות כביש, לומד להשתמש בכסף – זו התרגשות עצומה, וזה היתרון שיש לילדים שגדלים בתוך בית חם ואוהב עם אנשים קבועים. זה נפלא".
אביבה עם הבן הגדול שהשתחרר מצה"ל. צילום: פרטי
"אמא של כולם"
ומה עם המשפחה הביולוגית שלהם? לאביבה ובעלה יש שבעה ילדים ביולוגיים ו-19 נכדים. "בכל צעד שאנחנו עושים כולם מעורבים – הילדים, הנכדים, אפילו החתנים והכלות. לא ניתן לעשות עבודה בלי שיתוף של כולם, ואני גאה בהם מאד. איך הנכד הגדול שלי אמר לי – 'סבתא, את לא סבתא – את אמא!' אני באמת אמא של כולם. כולם מקבלים את ילדי האומנה מצוין, זו משפחה!".
"ילדי האומנה הם הילדים שלי לכל דבר, באמת. הם משתתפים בחגיגות, באירועים, משחקים עם הנכדים ובעצם איתנו בכל מקום. כשאנחנו יחד בחגים – כל הילדים נמצאים, וגם הסביבה והמשפחה המורחבת מכירה ואוהבת אותם.
הייתי באירוע לפני המגיפה, ושאלו אותי 'איפה הילדים? השארת אותם בבית?' ואמרתי 'מה פתאום, הם פה!', זה תענוג".
"זה לא קורה בקלי קלות"
גם לכם נשמע שהכל זורם במשפחת טויטו על מי מנוחות? "שלא תחשבו שזה קורה בקלי קלות", היא אומרת. "לפני שהחלטנו ללכת על זה בכל הכוח והרצון, הייתה התרגשות מאד גדולה אבל גם המון התלבטויות – בכל זאת אלו ילדים זרים, יש פיקוח עלינו, וזה תמיד בא על חשבון משהו אחר, אין ספק. למשל אם היינו רוצים לצאת לאירועים, אי אפשר לצאת כזוג – אחד מאיתנו צריך להישאר עם הילדים או לדאוג לבייביסיטר. בד"כ אני לא נוהגת להביא בייביסיטר כי לילדים מיוחדים קשה לקבל שינוי ולהכניס לחייהם אדם זר, לכן זה תמיד היה אחד מאיתנו או מהילדים הגדולים. וכמובן שכל הסיפור דרש המון הסברה ותמיכה גם לנו כהורים וגם לילדים הביולוגיים שלנו. זה לא קל, אבל כשעושים את זה מכל הלב, אין שמחה גדולה מזו".
2+ליווי הילדים במשפחות האומנה כולל כאמור גם פרידות קשות מנשוא: "היו פעמים שהייתי מקבלת תינוקות כדי לגדל אותם למשך שלושה-ארבעה חודשים עד שיחליטו בבית המשפט לאן ילכו. כולם יודעים שאין כמו חיבוק חזק של תינוק. היינו מקבלים אפילו תינוקות מיד אחרי הלידה שלהם כי ננטשו בבתי חולים. כשמגיע רגע הפרידה לא קל, באמת לא קל. אבל כשאת יודעת שזה מה שעומד לקרות, את מכינה את עצמך נפשית לזה. מה שמנחם אותי הוא הידיעה שאני שולחת את הילד עם 'אהבה ראשונה', ככה אני קוראת לזה. החודשים הראשונים אצל תינוקות הם הקריטיים ביותר, וככה הם זוכים לחיבוק ולחום. אז לפחות אני יודעת שנתנו להם כל מה שיכולנו לתת, וזה מה שנותן את הכח להתגבר על הפרידה".
כששאלנו אותה על היום בו יגיע זמנם של שלושת הילדים שנמצאים אצלם לעזוב, היא סיפרה בכנות "בוודאי שאני חוששת מהעזיבה שלהם. יחד עם זאת אני גם יודעת שאני כבר לא צעירה, ואני יודעת שזה יקרה. כמו שהילדים שלי עזבו את הבית – גם ילדי האומנה יעזבו יום אחד. לא מזמן ילד יצא למגורים בדיור מוגן וזה עדיין קשה לי מאד. אבל אני בהחלט שומרת על קשר, ושבתות וחגים הוא עושה איתנו. זה לא לגדל ולנטוש".
"אין לי מושג כמה ילדים כבר עברו דרכנו, אבל חשוב לי לדעת מה איתם היום, אם הם צריכים עזרה במשהו, אולי עצה – והם גם באים לבקר. אני תמיד אומרת שכשאדם נותן את הכל מתוך מסירות ואהבה מלאה, יש סיפוק ותוצאות לשני הצדדים".
מאיפה הכוחות?
מלבד התמיכה הגדולה בילדים, אביבה גם מעודדת אותם לקשר עם המשפחה הביולוגית שלהם – "אני בעד יצירת קשר עם ההורים הביולוגיים כי הילדים צריכים לדעת מאיפה הם באו ולאן הם שייכים מבחינה ביולוגית. כל עוד זה אפשרי והצד השני רוצה בזה גם – זה מבורך בעיניי, ואין ספק שזה לחלוטין שיגעון שדורש כוחות על נפשיים".
מאיפה הכוחות שלה? "אמרו לי שיש לי כוחות על שהקב"ה נתן לי וזהו. אין לי הסבר לזה. זה לא דבר מובן מאליו ואני משתדלת לתת מה שאני יכולה. האהבה שלי לילדים היא עצומה, אני כל היום עם ילדים כי גם מתנדבת בחוץ. איך יש לי זמן? מחלקים אותו. זה עניין של סדרי עדיפויות".
"כשהילד האחרון יעזוב אצטרך למצוא תחליף. עוד התנדבות, עוד ילד לקחת, לא יכולה לשבת בחוסר מעש. בע"ה זה לא עומד להיגמר. כולם אומרים לי 'את לא רוצה זמן בשבילך?' ואני אומרת שזה מה שעושה לי טוב".
2+
