אמש מתה המפד"ל. כמה סמלי שזה קרה לאחר 119 שנות חיים, רגע אחד לפני שהגיעה ל-120.
תנועה פוליטית, כמו אדם, מורכבת מגוף ונשמה.
הנשמה היא הסיבה, הדגל. היא מה שמחבר את הצעירים הלהוטים, היא מה שהמהיגים צועקים בעצרות, היא הרוח הסוחפת. הגוף הוא המנגנון, הכספים, המוסדות, גם האנשים.
הנשמה של המזרחי-המפד"ל מאז הקמתה היתה – גם וגם. גם מדינה גם תורה, גם צבא גם ישיבה, תורה ועבודה. גם וגם זה מורכב, זאת רוח שקשה לצעוק אותה ולהכניס אותה לסטיקרים. זה לא סחף, אבל זה החזיק כשהיה צריך להקים מדינה. לאחר תקופת הקמת המדינה והמלחמות הראשונות על קיומה, הוביל הרב צבי יהודה את הגלגול החדש: המפד"ל ואנשיה הפכו למובילי המלחמה על שלמות הארץ. זה החזיק לעוד כ-40 שנה – עד משבר ההתנתקות. אז חילחלה לציבור הסרוג ההבנה שהדגלים האלה כבר לא רלוונטים לבדם, במדינה שמחפשת את דרכה. כשגופים פרוגרסיביים רבי השפעה מחד, תקשורת מתקצנת ומתבהמת מאידך, ובשילוב מערכת משפט מטעם ואקדמיה כבושה – הציבור בישראל כבר לא התעניין באלון מורה ועופרה, ושאלות קיומיות הרבה יותר העסיקו אותו. יישובי גוש קטיף על 8,000 תושביהם היו המחיר ששילם הציבור הדתי לאומי והמדינה כולה על ההתעוררות המאוחרת מידי.
בצומת הדרכים ההיסטורית הזו, נקראה התנועה הסרוגה לחשב מסלול מחדש. היא היתה חייבת לענות על שאלות לוהטות שביעבעו מתחת פני השטח מאז הקמתה, ועד היום יכלה להתעלם מהן באלגנטיות.
פה התחילה המחלה. הנוער כבר לא מצא למה להתחבר, והמפד"ל מצאה את עצמה דואגת למנגנון. גוף בלי נשמה.
נפתלי "משהו חדש מתחיל" בנט זיהה את המצוקה, והציעה החייאה מלאכותית בדמות יציאה מהסניף וכניסה היישר לממשלה. לראשות הממשלה אם אפשר. אבל הדרך שהוא הוביל היתה יד על ההגה – וכיפה שעפה מהחלון. הרעיון הציוני דתי אף פעם לא הנהיג את המדינה, פשוט כי הוא (עדיין) לא מספיק מוכר. בשביל לעלות במנדטים המחיר חייב היה להיות קיפול דגלים, טשטוש רעיונות. ליכוד ב.
ההחייאה עבדה לעוד עשור של בלבול ודשדוש, שתחילתו בעליה מדהימה וסופו בהתנפצות מרסקת. כי כל עוד הציונות הדתית ומפלגתה ההיסטורית לא תחליט על מה היא נלחמת – היא תישאר גוף, בלי נשמה.
כמה סמלי שבבחירות הקרובות לא תהיה יותר המפד"ל. ראש המפלגה הראתה אמש קבל עם ועדה מה מוביל אותה: רגע אחד היא ראתה במפלגת 'ציונות הדתית' פרטנר ערכי ודיברה על ערכים – וברגע שאחריו מתוך נקמנות אישית שברה ל'ימינה' – בתמורה למנגנון. הדרישה שדרשה וקיבלה המפד"ל בתמורה לסיבוב הפרסה הערכי היא כל הסיפור: שרה לענייני המנגנון הציוני דתי, עם אחריות על החמ"ד, השירות הלאומי והתקציבים למוסדות. והנה, לראשונה מאז הקמת המדינה, לא תהיה מפד"ל בכנסת ישראל. העיקר שיהיה תקציב לאולפנות.
מפלגת ה'גם וגם' גוועה, והציונות הדתית עומדת על קו שבר. חלקה יבחר להיות ליכוד ב', "לא כלכלה לא מעניין", עם הרכב אנושי שלא יודע ולא רוצה לתת מענה לשום שאלה ערכית ודתית ולאומית. חלקה האחר יבחר בתנועה שצומחת תחת חורבות הבית היהודי, ומחברת את כל חלקי הציונות הדתית החדשה. בן גביר, נעם, סמוטריץ – רב המפריד ביניהם, אבל המשותף הוא הנשמה: הבנה שזה לא 'גם וגם', אלא דבר אחד. תורה, שמדריכה כיצד צריכה המדינה להיראות. האם הנשמה הזו תצליח לקרום עור וגידים מספיק בשביל להיכנס לכנסת?
