אחת מדמויות הפלא שעם ישראל זכה לה בדורות האחרונים הוא רבי ישראל אבוצירא המכונה בפי כל 'הבבא סאלי". היה בו אהבת ישראל ורגישות גדולה.
די לקרוא כיצד ערך את בר המצווה לבנו רבי מאיר. הוא לא הרגיש בנח לחגוג בר מצווה לבנו בעוד שבקהילה בה התגורר במרוקו היו בשנה זו יותר מ-60 ילדים בגיל בר מצווה יתומים מאב או מאם, ולכן הוא החליט לחגוג לבנו יחד עם שאר היתומים. הוא קנה לכולם בגדי יפים, ורכש עבור כל אחד זוג תפילין (!). מי שמבין את המשמעות הכלכלית של העניין מבין שזה מעשה לא פשוט.. אבל ככה נראית בר מצווה אצל משפחת הבבא סאלי.
די לקרוא על השעות הרבות שהקדיש מדי יום ליהודים קשי יום שהתדבקו על דלתו, השולחנות האין סופיים שערך לכבוד האורחים שהגיעו פעמים רבות ביום, ולכולם הקשיב, ברך, האכיל, שימח הרבה לבבות.
שמעתי באופן אישי מיהודי בשם אברהם, מוסכניק שהיה קשור אליו עוד במרוקו והיה חביבו של הבבא סאלי, שהיה מדי פעם נקרא על ידי המשפחה לשמח את הבבא סאלי. הוא סיפר לי שהיה נכנס לחדרו והיה רואה אותו יושב על הרצפה ולא מוכן לאכול ובוכה. כששאל אותו רבי אברהם למה הוא לא קם ואוכל הוא היה מתחיל לספר לו בבכי סיפורים קשים ששמע מאנשים שבקשו את ברכתו וכואב לו הלב מהסבל שהם סובלים.
פעם הוא חילק לילדים דמי חנוכה כמדומני, והגבאי נתן שטרות והבבא סאלי אמר לו שיתן את אותו סכום אבל במטבעות. לשאלת הגבאי למה? ענה לו הבבא סאלי שילד מתלהב יותר ממטבע נוצץ מאשר מדף. רגישות גדולה להבין אפילו לליבם של ילדים….
אבל פה אני רוצה רגע לעשות סוויטש קטן ולדבר על חייו האישיים.
ביום ההילולה שלו הרבה מספרים ממופתיו וממעשיו הטובים אבל אם מחברים את הקווים למה שעבר עליו באופן אישי במסכת חייו. זה לא יאמן. אנסה להציג חלק מהתמונה שאספתי.
למעשה הבבא סאלי התייתם מאביו בגיל הנעורים. בשנת תרס"ח שהיה בן שמונה עשרה, אביו שהיה גם רבו, נפטר במרוקו והוא נשאר ללא אביו מורה דרכו. מרגע זה הוא נקשר לאחיו הגדול ולדודו רבי יצחק מחבר הפיוט המפורסם 'אעופה אשכונה'.
ארבע שנים לאחר פטירת אביו אסון מתחולל במשפחה ואותו דוד קרוב רבי יצחק נרצח בשנת תרע"ב על ידי שודדים סמוך לעיר תולאל, והבבא סאלי מאבד באופן טראגי דמות חשובה בחייו.
רק שמונה שנים אח"כ בשנת תר"פ כבש מולאי מוחמד בן קאסם את העיר תפילאת מידי הצרפתים, וראה במשפחת אבוחצירא משתפי פעולה עם השלטונות הצרפתיים. בשבת פרשת וישלח תר"פ הוא פרץ עם כוחותיו לעיר תפילאת ולקח את רב העיר האהוב, רבי דוד אחיו הגדול של הבבא סאלי, לכיכר העיר ושם ירה אותו מלוע של תותח ורצח אותו במקום. הוא אף לקח את הגופה ולא נתן לתושבי העיר להתאבל. הרצחו הנורא של אחיו הגדול היתה טראומה שלוותה את הבבא סאלי במשך שנים כפי שהעיד בעצמו.
מעבר לאובדן של מי שהיו מורי הדרך שלו. האחריות הגדולה של הקהל נפלה על כתפיו בלי שהתכונן לכך.
בתא המשפחתי שלו גם כן לא יאומן כמה אסונות חווה:
אשתו הראשונה רחמה נפטרה בזמן הלידה של ביתם, וגם הבת שרדה רק שנתיים אחרי שנשאו.
הבבא סאלי התחתן שוב עם אשתו פריחה לבית אמסלם. יותר מעשור לא היו לזוג ילדים לאחר מכן נולדו לו ממנה תשעה ילדים, כאשר ששה מהם נפטרו בילדותם. רק שלשה בגרו, ואחד מהם, בנו רבי מאיר ה"בבא מאיר" שגם נפטר לבסוף בחיי אביו.
מאשת זקוניו סימי נפטר גם כן בן אחד ר' מסעוד שהיה קרוי על שם סבו. כלומר בחייו איבד בבא סאלי 10 (!) ילדים משלש נשים שונות .
על כל זה האח היחיד שנשאר לו שאהבו אהבת נפש היה אחיו הקטן רבי יצחק ה"בבא חאקי" רבה של רמלה.
בשנת תש"ל ממש אחרי שביקר ביקור לבבי אצל אחיו הבבא סאלי בנתיבות נסע חזרה לביתו ונהרג בתאונת דרכים קטלנית בצומת גבעתי שבדרום. בזה איבד באופן טראגי גם את אחיו הקטן.
שמחברים את הקווים ורואים את האסונות שעברו עליו בחייו זה לא ייאמן. די לאחד מאסונות שכאלו להפוך את האדם לאדם קודר מלא בכאב, מרירות… אבל הבבא סאלי יחד עם הכאבים משנה לשנה נעשה עם לב גדול יותר, רחב יותר, חם יותר.
אני חושב שזה לימוד גדול. יש שתי דרכים מרכזיות להתמודד עם כאב, עם אובדן. אפשרות אחת זה להפוך להיות איש מריר, מחוספס, להתמסכן… אפשרות שניה זה שהכאב הופך אותך להיות רגיש יותר, מבין יותר בכאב.
אני חושב שאחת הסיבות שכ"כ הרבה אנשים בחייו של הבבא סאלי מצאו אצלו כתובת זה בגלל שהוא הבין מה זה לאבד אבא בגיל צעיר, הוא הבין מה זה שנים לחכות לילדים, הוא הבין מה זה לאבד אשה, מה זה לאבד ילדים, אחים היסורים הפכו אותו למבין יותר, רגיש יותר לאנשים שנמצאים בחסרון. ממילא גם התפילות שלו והאהבה שלו לכולם יצאו מלב חם יותר והתקבלו בשמי שמים.
שלא נבוא לידי נסיון. אבל תמיד בחיים זה בחירה להתמסכן, או לגדול ולצמוח. יותר קל לשקוע בבחירה הראשונה, אבל כשבחורים בבחירה השנייה זה הופך אותנו להיות ענקים!
אחרי שראיתי את התמונה הזאת על חייו כשאני שר את הפיוט המיוחד והמרגש שהבבא סאלי השאיר אחריו שבפזמון שלו כתב את המילים:
"אשמח בך, אשמח בך אל עולם, אשמח בך גואל נפשי, אל תאוות עולם"
אני רואה את המילים האלה באור חדש – לראות את האמונה והשמחה שלו ב'אל עולם' גם אחרי כל מה שעבר עוזר לי להבין קצת יותר איזה ענק התהלך בתוכנו.
