1. לפני מספר שנים, בתקופה בה חלקים בציבור הדתי לאומי כבר החלו להתפקח מחלום: 'בנט = משיח בן דוד', ישבנו קבוצת תלמידים אצל תלמיד חכם שביאר לנו כיצד התאפשר הסחף האדיר אחרי אותו מנהיג כריזמטי, כישרוני וחסר ניסיון, מבלי שמישהו מכל הנוהים אחריו ניסה לברר לאן פניו מועדות ומהן שאיפותיו האמיתיות.
'זו העקירה מגוש קטיף', פסק אותו חכם. 'אלו הן שתי סטירות הלחי המשפילות שהציבור הדתי לאומי קיבל מאחיו הגדול והנחשב – הציבור החילוני'.
2. מבחינה פסיכולוגית ואובססיבית במשך שנים היינו זקוקים ללגיטימציה ערכית מהחברה החילונית – רצנו על הגבעות עטופים ב'דוּבונים', לרגלינו סנדלים ובידינו נשקים, מנסים לכפר במשהו על כך שבימי 'המדינה שבדרך', ימי ייבוש הביצות וגבורת המחתרות, לא זכינו לקחת חלק, לא היינו 'מגש הכסף'.
זה עוד לא היה מספיק, אבל משהו מתחושת התסכול על ההיעדרות שלנו ממרכז הבמה באותה תקופה הרואית והיסטורית, התפוגג.
אלא שבינתיים הכול מסביבנו השתנה, ואנחנו, כמו תמיד באיחור אופנתי, לא קלטנו שהאח הגדול והנחשב תפס כיוון חדש וכלל לא התרשם מכל החלוציות והמסירות בה חיינו. ולא שהוא לא אמר לנו את זה, הוא דווקא אמר לנו את זה כבר כמה פעמים קודם לכן, אבל אנחנו התקשינו וסרבנו לעכל. רק שתי סטירות הלחי של תקופת העקירה היה בהן כדי לעורר אותנו להבין שהסתיימה לה תקופה, ואנחנו כולנו משחקים את האיש הלא נכון בזמן הלא נכון.
1+3. תחושת ההשפלה על כך שמעשינו כבר אינם רצויים בעיני האח הגדול הייתה קשה מכדי שנוכל לשאת אותה. התובנה שמפעל חיינו לא נחשב לכלום בעיני החברה הכללית מוטטה אותנו מבחינה פנימית ואמונית. ושלא לדבר על זה שכל הזמן צחקו עלינו שמה ב… 'ארץ נהדרת', ושאנחנו עם הרעיונות שלנו פשוט 'לא עוברים מסך'. "נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו".
עד שלפתע, מבעד לענני הייאוש, הופיע המושיע – הוא מטכ"ליסט, הוא מצ'ואיסט, הוא הייטיקסט ועיקר העיקרים – הוא 'עובר מסך'. בתור בונוס, הוא אפילו הביא איתו חילונית מתל אביב שתאמר לנו שאנחנו דווקא שווים.
שאלות של מהות, כמו: 'מי אתה נפתלי בנט?', 'לאן פניך?' ו'במה אתה מאמין?', לא נשאלו. כולנו נשבינו בקסמו, צעדנו אחריו חמוש בגיטרה בסיורי יום ירושלים, והודינו לה' ששלח לנו את משיח צדקנו שיחזיר לנו את הביטחון העצמי, עיוורים מלראות וחרשים מלשמוע את שהאיש אמר במעשיו כבר מהרגע הראשון – אני אהיה ראש ממשלה. ובזמן שאנחנו חשבנו שהוא עובד אצלנו, מעין 'חמורו של משיח', הוא ידע שאנחנו, החברה הדתית לאומית כולה, עובדת אצלו.
4. במשך קרוב לעשר שנים, תחת הנהגתו של נפתלי בנט, חלו שני תהליכים הפוכים הבאים ממקור אחד. מחד, התשתית הפוליטית של הציבור הדתי לאומי הפכה להיות יותר משמעותית ומרכזית בהנהגת המדינה, מה שוודאי הוסיף לציבור כולו תחושת חשיבות ומרכזיות וממילא גם הרים במשהו את הראשים המרוסקים אחרי השבר אותו חווינו בחורבן גוש קטיף. מאידך, אותה תשתית פוליטית ויתרה על תפקידה ההיסטורי – מי ששומרת על יהדותה של המדינה, ותחת זאת בחרה להתכנס סביב הנושאים היותר מקובלים ונוחים לעיכול גם בעיני הציבור החילוני, עד כדי אימוץ מוחלט של כללי השיח הפוסט מודרני החדש והימנעות מכל ניסיון לצבוע את ספר החוקים של המדינה בצבעים דתיים ויהודיים מידי.
5. כל האמור לעיל אינו חלק מהרצאה בחוג להיסטוריה, כל האמור לעיל נוגע מאוד לבחירות הקרובות מבחינה מעשית וערכית. נראה שלראשונה, אחרי קרוב לעשר שנים, קיים סיכוי אמיתי שמשהו בלפיתת הצוואר של אותו מנהיג ומושיע מתחיל להשתחרר, ומי יודע אולי בקרוב נזכה שהחמצן שוב יגיע לראש. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', מבלי שעדיין נוכל להבין עד הסוף את כוונותיו, עשה צעד ראשון לכיוון של עצמאות רוחנית, מחשבתית וממילא גם מעשית, צעד שמחזיר אותנו אחורה אל ייעודנו ואחריותנו, צעד שאולי יקח אותנו כחברה, ואת המדינה כולה, הרבה קדימה. בלי לחשוב יותר מידי צפים לי בראש לפחות עשר אירועים משמעותיים/ אסונות/ חוקים רעים וכדומה שעומדים לפתחנו בימים אלו, כולם בלי יוצא דופן מוזנחים לחלוטין כיוון שעד כה לא הייתה לנו מפלגה דתית לאומית, כולם בעזרת ה' יכולים להיות מטופלים על ידי מפלגה שכזו, אם בצלאל ימשיך לצעוד בדרך הנכונה בה הוא בחר.
1+6. כיצד לבסוף יסגרו הרשימות, לא נדע, ומכל מקום בינתיים ראוי לשים לב לאירוע די מפתיע המתרחש לגמרי מתחת לרדאר –
זה שבמדינת ישראל קיים ציבור מסורתי השווה לא מעט מנדטים, ציבור הרוצה לראות כאן מדינה יהודית ואפילו מוכן להשקיע בזה את זכות הבחירה שלו בקלפי, זה דבר ידוע מימים ימימה. די להציץ בפילוח הקולות של מפלגת ש"ס כדי להבין שמדינה יהודית, עם חוקים שבהם ניכרת יהדותה, איננה דבר שרק דתיים חפצים בו.
החידוש המרענן שהשנים האחרונות מביאות איתן הוא קיומו של ציבור חדש החפץ בכך.
תקראו להם 'אנוסי השמאל', 'האינטלקטואלים שיום אחד קמו וגילו שהם בעצם ימניים', אנשי 'פורום קפה שפירא', או כל מיני עירית לינורים, גדי טאובים ודומיהם, כולם חדים כתער ולגמרי מצויים בעולם הזה. בתהליך מפתיע המתרחש כבר מספר שנים הם הפכו להיות אוהדי רעיון המדינה היהודית ולוחמים פעילים כנגד כל הניסיונות להפוך אותה למדינת כל אזרחיה. מרתק לראות איך דווקא עבורם, כאנשים שחוו התפקחות ומהפך אידיאולוגי מקצה לקצה, נפתלי בנט נתפס כאיש האתמול וכאחד שלגמרי 'לא באירוע'. מי ששומע אותם וקורא את דבריהם נזכר שבעצם להיות מפלגה דתית לאומית זה הדבר הכי לא סקטוריאלי בסביבה, להיות מפלגה דתית לאומית זה ממש צו השעה.
7. אם כבר חורבן גוש קטיף, אז למה לא לסגור מעגל. השבוע התייצב הרב יגאל קמינצקי, רבו לשעבר של גוש קטיף, אל מול המצלמות וקרא לאיחוד של כלל המפלגות הדתיות לאומיות – האיחוד הלאומי, הבית היהודי, נעם ועוצמה יהודית.
אולי דווקא הרב יגאל, מי שהיה בלב ליבו של השבר הגדול, ישכיל וימצא דרכים להחזיר אותנו חמש עשרה שנים אחורה בזמן אל אותה נקודה בה עברנו כציבור התמוטטות עצבים אידיאולוגית, כזו שהביאה אותנו לוותר על חלק גדול מערכינו; רק שהפעם רבו של חבל הארץ הטהור הזה, שהיה גדוש באהבת תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, ילמדנו כיצד לבחור נכון, מבלי להתפעל מרעשי רקע ומבלי ליפול לייאוש, לבחור ללכת עם אותה רוח גדולה, רוח של אמונה.
