מה אתה עושה בימים אלו?
בימים אלו יצא שיר חדש שנקרא התראה שעשיתי יחד עם BMT ו69 יצא שיר בעקבות השנה הנפלא שהייתה לנו
ראיתי שעשיתי יצירות מעניינות מהצד השני? בפינה אצל גיא זוהר?
מה שניסיתי לעשות שם יחד עם עודד פרבר, הוא לקחת את השבוע שהיה ולנסות לפרק ולהרכיב אותו מחדש ולראות מה באמת קרה. לא בצורה של אחד לאחד אלא לראות מה קורה בין השורות.
אתה מתבטא הרבה כותב ומדבר בין השורות ומחפש את הדברים הנסתרים מן העין, מאיפה זה מגיע?
כל אחד יכול לדבר בצורה זו או אחרת, ברגע שאני מרגיש שאני לא מצליח להגיד את מה שאני רוצה לומר אני עובר לשירה, ששירה לא מספיקה, אני מלחין את הטקסט וכשזה לא מספיק אני מתחיל לגזור ולהדביק ולעשות קולזים. כל הזמן אני מנסה לחפש את הדרך הנכונה של מה שצריך להגיד. בשיר התראה למשל הקליפ אינו כרטיס ביקור של השיר אלא הוא בעצם משלים את השיר, כמו שף יפני חתכנו והדבקנו את הכול במטרה לפרק ולהרכיב ולייצר נגזרת אחת בתוך המציאות בכדי להבין אותה יותר טוב.
2+בראשון בספטמבר חגגת יום הולדת חמישים. אחרי הרבה שנים בעולם המוזיקה מה התובנות שלך?
קודם כל מוזיקה מבחינתי זה לא מקצוע, זה דרך חיים, ואומנות ויצירה זה חלק בלתי נפרד מהקיום שלי. אין הפרדה. אני כן יכול להגיד שהרבה אנשים מדברים על סוג של משבר, על איזה רגע בזמן שהם מסתכלים לאחור או מסכמים. אני לא מבין על מה הם מדברים, בסופו של יום כשאני מסתכל על הגיל הזה אני באמת מרגיש שרק התחלתי. כשאני נכנס לאולפן לחדר הספציפי הזה, אני כל פעם מחדש אומר לעצמי איזה כיף, יוו מה אני יכול לעשות היום….רעב, עיניים גדולות.. אני יעשה את זה ואז יעלה על תופים ואז ירים איזה טראק ואז אזמין מישהו לנגן או מישהו אחר התחושה היא שרק התחלנו.
ילד קטן בחנות ממתקים?
חד משמעית, תראה בסופו של דבר התחום של המוזיקה הוא תחום מאוד אכזרי, המוזיקאים שפורצים, פורצים עם הקול הייחודי שלהם עוד לפני שהם יודעים מי הם. הכול בא בקלות בשלב הזה ואז הם שומעים מי הם ומקבלים הכרה מהקהל והרבה אומנים מאבדים שם את הדרך, חלקם מתחילים להאמין על מה שאומרים עליהם והשכלול ביכולות שלהם קצת פוגע באותנטיות שלהם. הרבה פעמים מה שקורה הוא שהילד, הילד עזב את הבנין. זה כמו להסתכל על תמונה של אדם רק בלי הניצוץ בעין שנעלם. צריך להבין זה לא שאתה הולך ומשתפר… אתה חייב להישאר רעב. זה העניין, שכלול טכני יקרה לך כל הזמן אם אתה בן אדם רעב ועובד.. אתה תקליט יותר טוב, אתה תדע כל מיני חוקים תדע שיווק.. זה לא העניין. העניין הוא לשמור כל הזמן על ההכרה של מה הדבר הכי קריפי שרק אתה יכול לדבר עליו.
הסכנות שעורבות בחוץ
ראיתי בראיון שאמרת "זה לא שרצונות הקהל לא חשובים הם פשוט מסוכנים" אתה יכול לזהות איזה אומנים איבדו את הניצוץ?
קודם כל ברור שאני מזהה מי עדיין חיי אותו, זה אלו שהם טובים, פשוט מאוד לא סוד גדול. פשוט צריך להיות אדם שמקשיב בשביל לראות את זה. דברתי על הקהל במובן הזה אבל זאת רק אחת הסכנות שעורבות לך שם בחוץ, עוד סכנה היא שמרוב שאתה משתכלל אתה שוכח את העיקר. שהעיקר הוא זה שיהיה לך משהו חשוב להגיד, הרגע שאתה בונה קהל יש לחץ לספק אותו, וזה מסוכן כי אז אתה עושה את אותו הדבר וצריך להזהיר, יש טיפה מסוימת של תרכיז שמספיק לכמה כוסות צריך להיזהר לא לעשות את אותו הדבר. ולא להאמין למה שאומרים עליך.
אומרים לך את כך וכך, אתה המנהיג של הז'אנר הזה והזה. אנשים באים אלי ושואלים: "למה אתה לא כותב כמו בתקופה של משוחח עם כיסא"? שמה היית הכי דתי ואניגמאטי. דקה אחרי זה שואלים אותי "למה לא אתה כבר לא כותב כמו גג"? שירים עצובים וגיטרה חשמלית ואז כמה שנים אחר כך "למה אתה לא נשמע כמו אין כניסה לפילים"? למה לא אלקטרוני כמו "לא כוחות", "למה אלקטרוני כמו לא כוחות" וכ'ו וכ'ו למה אין צחוקים במי שלא חולם כועס? למה יש צחוקים בהתראה? למה בשיר יש לי חור בלב הכנסת את המילים ביבי בייז? למה זה קליל כל כך? פאקיט! אני כותב את מה שעובר עלי עכשיו. העניין הזה של עמוק או לא עמוק, חכם או לא חכם, לא אכפת לי. לפעמים בא לי להגיד איי לאב יו ביבי בי, לא אכפת לי אם יחשבו עלי אם אני חכם או לא חכם. בכל תחום השירה הפופולארית יש מן טווח צר מאוד שאפשר לכתוב עליו, כמעט ולא תשמע על דברים שהולכים לצדדים, רמי מואשם בהחזקת סמים קלים למשל, או גל רצח בעירי, אנשים לא ידעו איך לאכול את זה, מה סמים מה אפוקליפסה? מבחינתי יש סיפורים לספר אין ספור.
איך אתה עומד מול הרצון לספר את הסיפור למציאות בה הסיפור הופך למיינסטרים. פתאום השיר גג פורץ והג'ירפות הופכות להיות מיינסטרים, איפה זה תופס אותך??
זה כיף בשיר "וואו" למשל שהיה השיר הראשון של הג'ירפות, בתוך שעות הוא נהיה להיט זה לא לקח שבועות אפילו, טוב גם לא היו הרבה ערוצים ו"גג" לקח את זה לנקסט לבל מבחינת קהל רחב יותר. בתור אומן אתה נורא רוצה שיאהבו אותך – אתה פשוט רוצה לעשות את זה בתנאים שלך וזה קרה בגג, זה היה בדיוק בתנאים שלנו, יתרה מזאת היו אנשים מתוך הלהקה שאמרו זה לא ג'ירפות קלאסי- זה לא יעבוד, זה לא מה שמצפים. אמרתי:" מה מצפים?? עשינו אלבום אחד, אני לא יודע מי אני בכלל" אגב עד היום אני לא יודע אבל זה כבר נושא אחר.
לכל דבר יש את תופעות הלווי שלו ואחד מתופעות הלווי של ההצלחה , זה יצר הרבה מתיחויות בלהקה אבל התבגרנו ועברנו את זה.
רגע לפני שאנחנו עוברים לנושא הבא , לכבוד יום הולדת 50 מה אתה מאחל לעצמך?
לכתוב שיר, זה משהו שמאשש לי את הקיום יום יום. כל פעם שאני כותב שיר משהו בי נמתח, כמו מיתר הוא מתכוון, פתאום אני מהדהד את התדר של ביקום לשנייה אחת אחרי זה חייב עוד שיר. אז תן לי עוד שיר ועוד שיר ועוד שיר.
אנשים מגיעים אליי כי אין להם מילים
אם כבר אנחנו מדברים על כתיבה ויצירה, אתה כותב המון, דיוויד ברוזה, אביתר בנאי,הדג נחש דודו טסה והרשימה ארוכה., איפה המקום שאתה עומד מול כתיבה לעצמך וכתיבה לאחרים ואיך אתה יודע להתאים?
התהליך התחיל בזה שאנשים התחילו להגיע אלי מתוך צורך במילים, אני מגלה שיש מחסור בטקסטים. אנשים מגיעים אלי. לא בגלל העיניים היפות שלי, לא בגלל הקול הערב שלי או בגלל שאני מריח כמו עוגיות וניל בבוקר אלא כי פשוט אין להם מילים. אנשים צריכים מילים זה התחיל מדיוויד ברוזה והמשיך עם הזאב והאיילה לאביתר בנאי ומשם באמת המשיך לדודו וברי ולרונית שחר ולדג נחש כי פשוט אנשים צריכים מילים, יש להם את הלה לה לה אבל אין להם מילים ללה לה לה.. והמנגינה שלהם מדהימה אבל אין להם מילים. אם אתה זוכר בספרות זולה יש את מסטר וולוף, אני מסטר וולף של המילים, מגיעים אלי כשאין ברירה. יש מנגינה ברכב.. מה עושים איתה? אני מבקש לשמוע בג'יבריש את הזמר שר בכדי לשמוע את הטון של הנשמה שלו וזה משהו מדהים, זה קרה לי מהרגע הראשון וזה תגלית, אתה מקשיב כל כולך ואתה בא לשרת. למה אני אומר לשרת? כי זה התהליך אתה מקשיב ופתאום אתה שומע את המילים מבצבצות מתוך הלחן,כמו חוט שזור עדין של מנגינה שמהלכת לה על ההרמוניה ואתה פתאום רואה כמו תבנית של נוף, כמו קו אופק של סיפור.
אני חייב להבין אתה כותב לתוך לחן או שכבר כתבת את המילים ורק חיברת?
אין מילים, אין מילים! אביתר בנאי למשל, הגיע עם הזאב והאיילה ללא מילים. הוא בא עם הקול שלו. והקול שלו משדר המון. ככל שהקול הוא יותר נוכח, הגשה יותר עמוקה אני שומע את המילים דיי במיידיות. והמילים התחילו להופיע. כמו לעשות פוו על חול ולגלות את הקודש. הקודש זה השיר. זה קרה לי הרבה, ברמות שונות. המילים פשוט מופיעות. זה דבר מענג כי זה לא אתה. האגו שלך לא קיים פה. אפילו כשהרבה פעמים מזכירים את שמי, כמו ב"אל תאמר" שכתבנו ליובל דיין יחד עם דוד טסה שזכה להמון הצלחה מזכירים שזה אני. בסופו של יום, לרוב האנשים אין מושג מי כתב את השיר, מעניין אותם השיר ומי כתב אותו והאנונימיות של התהליך היא מענגת, כי השיר הוא כל מה שיש.
2+אדם שעולמו על סף אסון
ב2003 כתבת את הספר "תכנון להתאוששות מאסון" 35 סיפורים על העולם הוא על סף אסון מתאים קצת לימים אלה, אתה יכול להסביר?
אסופה של סיפורים שבכולם העולם הוא על סף אסון, כותב את זה בן אדם שעולמו הוא על סף אסון. ואני הייתי אחרי כמה אסונות בניהם. אמי נפטרה, אבי היה חולה, סבתי נפטרה ואחרי זה אבי נפטר. זאת הייתה תקופה שהפסקתי לעשן בה גראס. הייתי מעשן הרבה מאוד. אני לא יודע אם אתה יודע אבל מי שמעשן גראס לא זוכר את החלומות שלו. אז בגלל שהפסקתי הם חזרו, ולא סתם, הם חזרו ביתר שאת. הם חזרו עד כדי כך שהייתי מתעורר ומבקש מנוחה מהשינה, הייתי מבקר בעולמות אז 35 עולמות הם תיעוד של המסעות הליליים שלי ושל החלומות הטובים ביותר. כמובן שהייתי צריך להשלים את זה בסטורי טיילר ולהשלים את החסר.
לגבי הכתיבה בעברית באנגלית, מה הדחף שיוצר אצלך לכתוב בשפות שונות?
זה לא דחף, זה שפות אם. אני גדלתי בעברית אנגלית וספרדית, נולדתי במקסיקו סיטי ולמדתי בבית ספר בריטי. המורים שלי היו בריטים והייתי צריך ללמוד מהר את כל השפות. האנגלית היא שפת עם והשירים מגיעים אם אני רוצה או לא, אבל לא אשקר לך, העברית היא שפת האלפא שלי ביי פר, אין שום דבר שמשתווה לעברית. בעומק שלה, במסתורין שבה ובאינסופיות שלה. אך אם זאת האנגלית היא חלק מהDNA ולא אומרים לשיר לא. זה כמו אברהם במדבר מישהו מגיע, אתה מנקה לו את הרגלים ואז שוחט בשבילו כבש אז ככה זה עם שירים גם אם הם באנגלית ולפעמים גם מגיע פזמון בספרדית, קרה לי שפתאום הרגשתי דחף רוסית ולא ידעתי, אז פנינו למרינה מקסימיליאן ואמה, אם השיר מבקש זה מה שעושים.
חתירה אל ההווה זה לא ביטוי
בהמשך לשיח על מילים, אני רוצה לדבר על קטעי הפרילנס שלך, האלתורים שלך 6 דקות לפעמים יותר בתוך הופעה, מן חופש כזה שאתה נותן לפה שלך לעשות מה שאתה רוצה, תסביר איך זה התחיל?
זה התחיל עם הג'ירפות שלקח זמן לפעמים לאנשים, הגיטריסט מכוון גיטרה,לוקח זמן למלהקה להתארגן ואני עומד על הבמה שתיקה מביכה.. אז אני מתחיל לדבר, פתאום יש ביט ואני מתחיל לדבר, הקהל פתאום נדלק. ופתאום זה קרה. בהתחלה הלהקה לא אהבה את זה, ולאט לאט אני מדבר יותר ויותר זה פשוט קורה. בשבילי אלתור זו דספלינה יום יומית, אני קורה לזה חתירה אל ההווה, שאיפה למצב של קימות שבו אתה נמצא בו במאה אחוז. להיות שם במאה אחוז אומר לא להיות שם בכלל. אני לא מפעיל את המוח שלי בשום צורה. לתת לסיפור לספר את עצמו בדיוק כמו חלום. להיכנס למצב חלימה בערנות. חתירה אל ההווה זה לא ביטוי, אני מסיים עכשיו לכתוב סרט עלילתי בנושא הזה ויש לי הופעה שנקראת חתירה אל ההווה שבה אני מאלתר בביט והייתה לי תוכנית רדיו בנושא. הדבר הזה הוא דסיפלינה לחיים ואני עושה אותה יום יום.
אפשר להגיד שזה החלק המועדף עלייך בהופעה? נגיד לשיר רמי מואשם בהחזקת סמים או אילתור מה אתה מעדיף?
ההיררכיה היא לא כזאת ברגשות, אני מצליח להבין כמה זה פלא שאני מצליח לנגן את השירים ועדיין להנות מהם, המטרה היא כל הזמן לחיות אותם מחדש ויש שם מקום בטוח, האילתור הוא ללא קרקע יציבה ללא ביטחון ואני מאוד נמשך לאש אבל תן רגע לעשות גם שיר שהקהל יכול לשיר איתך.
המאבק היום יומי שלי הוא לזיהוי יופי
אני רוצה לדבר על תשובה, אני רוצה לקחת את זה רובד פנימה איפה המקום שלך בעולם האמוני?
קודם כל אני קם בבוקר כאדם מאמין, אני הולך לישון כאדם מאמין ואני מבלה כאדם מאמין השאלה היא רק במה? המאבק היום יומי שלי הוא לזיהוי יופי, יופי בהכל. יופי זה לא היופי האסטטי בהכרח. היופי בעוד מקומות אני רגיש שאני יצור ששבוי בתוך רוח הסערה שמתרחשת בין שני האלמנטים האלה והם הנס הכי גדול שיכול להיות. אני יכול לקחת רוח ולהגשים אותם. אני מקליט שיר, אני שר את השיר שם בסיסקון קיי נותן לך והחומר הזה הופך חזרה לרוח. אנחנו ממירי רוח, אין דבר כזה זה פלא פלאים. אני לא יכול להתעלם מזה. זה במיליון רבדים, אתה יכול להסתכל על פרח להגיד לילדה תראי איזה פרח יפה, את שמה לב לעלים? זה נראה כאילו מישהו תכנן את זה, תראי את הנמלה לאן היא הולכת. ככה אתה יכול להמשיך לנצח זיהו יופי זה לא רק בטבע זה גם בכאב. כשאתה מאבד את האדם היקר לך ביותר בעולם. הוא מחזיק לך את היד, והוא עושה את הנשימה האחרונה שלו. אם אבא שלי הופך לחפץ עכשיו, אני צריך למצוא דרך גם בזה יופי, עם כל הכאב וזה כאב שאי אפשר להסביר ורק מי שאיבד הורה יכול להבין את זה. שמה נבחנת האמונה שלך, הדבר הזה שניתן לנו, הנס היום יומי הזה זה המקום זה החיפוש. וכל הזמן לחתור לזה.
2+איפה זה מחייב אותך?
בכל דבר, בכל רגע נתון. היצירה היא בסף הכל כלי להעביר לכמה שיותר אנשים את הדבר הזה. זאת מחויבויות בכל שניה בכל רגע, זה קצת כמו הילדים שמדברים אלייך, אתה רוצה לדעת מה קרה לילד שלך הוא לא יגיד לך שאתה תשאל אותו הוא ירצה להגיד לך שאתה תהיה עסוק צריך לזהות את זה. זיהוי יופי זה כל הזמן להיות רגיש לסביבה, על הבמה לא אכפת לי מאף אחד, על האדמה אכפת לי מכולם. למה זה? כי על הבמה יש סיפור לספר, אי אפשר שמישהו יבוא ויגיד סליחה אני צריך מונית זה יפריע לסיפור זה לא מתאים. אבל אם מישהו יצטרך לתפוס מונית ברחוב אני אעזור לו.לכל דבר מקום, כל הזמן צריך להתפתח כל הזמן להשדרג להיות מאופס על השינויים שעוברים לאנשים סביבך על האהבות סביבך להיות מאופס על היצרים להתפתח ולהתפתח ולהשאר רעב ולהבין שכואב לך זה לא רע וכשאתה מאושר זה לא שיא הטוב. זה לא עובד ככה! מחלקים לנו את העולם לטוב ורע ואין לזה שום קשר למציאות-זה כל הזמן טוב גם שזה רע. אתה מבין?
הרבה חומר למחשבה..
אתה שאלת..
בעוד עשר שנים של עשיה נוספת איפה אתה עומד. מה החלום?
אני לא עובד ככה, זה לא רלוונטי אלי, חתירה אל ההווה לא התוכניות חומה שלי הם רק תוכניות של הפקה. כל העבר והעתיד שתי תוצאות של עץ הדעת, לא רלוונטיות לעתיד שלי, התכלית מתקלה ואתה יודע את זה אתה מגיע לגינת האגוז נשארת רק קליפה. אני לא שם. העתיד בשבילי הוא רק כלי העבר הוא שמועה אני מדבר על עצמי מה עשיתי.. אין זרי דפנה אין על מה לנוח, אין דרקון שיושב על יהלומים אתה כל הזמן תהיה. עוד עשר שנים מהיום? מה זה רלוונטי לי.
חתירה אל ההווה אתה אומר?
חד משמעתית.
גלעד כהנא סולן להקת הג'ירפות תודה רבה על השיחה הזאת…
