ההפרדה שחייבים לעשות בין מה אני חושב לבין מה אני מרגיש, יכולה לגרום לנו לחשוב שכשיש בינינו ויכוח צריך לשים רגשות בצד ולדון רק עם השכל.
מה הפתרון ההגיוני לעניין, צריך תכנון, תחכום, מחשבה עמוקה, וחס ושלום לערב רגשות. גברים הרבה פעמים טוענים שהם לא מבינים את נשותיהם. הבעיה המרכזית כאן היא שהם משתמשים רק בהגיון.
נפש האדם מורכבת מכל מיני כוחות, וגם הקשר הזוגי הוא כזה. ודאי שלשכל יש מקום מרכזי אבל מצד שני אי אפשר להתעלם מכל מה שעובר עלינו בשאר הכוחות. הרי אם לא נתיחס לרגש ונעבוד רק על השכל, נראה מהר מאד שהפתרון לא צלח. למה? כי המריבה איננה רק הדיון הפרקטי מי צודק או מה לעשות, אלא תמיד מחביא מאחוריו צרכים בסיסיים ורגשות עמוקים. התעלמות מהם אולי תפתור את הכאן ועכשיו, אבל את מה שנמצא בפנים, היא אפילו לא תגרד.
למשל ויכוח מי יוציא את הילד מהגן יתכן שמחביא מאחוריו את הצורך בשותפות בגידול הילדים ולא מענה טכני. ויכוח על ביקורת שמוטחת כלפי הבעל כשהוא רק עכשיו נכנס הביתה, בעצם מסתיר געגוע שהובע בצורה עקומה.
ואולי, בפרשת השבוע זו היתה הבעיה ביחס בין יוסף לאחים. יוסף ניסה לשדר כלפי אחיו שיש כאן החלטה מלמעלה שהוא המושל, ובעוד אחיו מרגישים קנאה, התנשאות ובוז, יוסף משדר בגל האידאי – מה אמור להיות וכו' ומצפה לשיתוף פעולה.
אבל האחים, שעוד יכלו לבלוע חלומות של יוסף על מלוכה, או את זה שהוא מלשין עליהם לאבא, מגיעים למצב שלא יכולים לומר לו שלום אחרי שיעקב נתן לו כתונת פסים. מעכשיו השפה השכלית – האידאית כבר לא משחק אצלם תפקיד. הם מקנאים.
הלוואי שנזכה לאיחוי הקרע בין אחינו – עם ישראל ויחד נבנה כאן עולם טוב יותר.
