אורן בליצבלאו תמיד היה ספורטאי. כבר בגיל 6 התאמן בשחייה בקבוצת הפועל נהריה והשתתף בילדותו ובבגרותו בתחרויות רבות. קשה לדעת אם מישהו ידע אז שיהיה אלוף העולם בתחרות "איש הברזל". בוודאי שאף אחד לא ידע אז שיעשה זאת אחרי שיתעוור בשתי עיניו.
בליצבלאו שרת כלוחם בפלוגת חיל ההנדסה של הצנחנים, ומאוחר יותר כקצין המודיעין של גדוד חרב. אחרי שביצע את עבודת המטה להקמת תשתית של איסוף מודיעיני באמצעות טכנולוגיות מתקדמות, מונה להיות קצין המודיעין של החטיבה הדרומית.
במהלך פעילות מבצעית משותפת של שב"כ וצה"ל בשנת תשס"ה (2005), פגע בו מחבל מתאבד במוצב אורחן שברצועת עזה. באירוע נהרג איש השב"כ עודד שרון, ובליצבלאו נפצע אנוש. הוא ספג פגיעת הדף קשה באיבריו הפנימיים המלווה בשריפה בכל הגוף, פגיעה בשמיעה ואובדן ראייה שעם הזמן הידרדר לעיוורון מוחלט.
מטבע הדברים, בליצבלאו לא היה מסוגל לחזור לשירות קרבי. למען האמת, רוב האנשים במצבו כנראה לא היו חוזרים לשירות בכלל. אבל בליצבלאו חזר ועוד איך.
"עוד בטיפול נמרץ, כשהייתי מצונרר מכל חור בגוף, אמרתי לאשתי – תני לי חודשיים-שלושה ואני חוזר לשרת", מספר בליצבלאו. "היא אמרה לי – מאמי, נפצעת קשה מאוד. אמרתי לה – לאט לאט אני אחזור".
שמונה חודשים בלבד אחרי הפציעה האנושה, וכשהוא עדיין עם תחבושות לחץ, יצא בליצבלאו לקורס פו"מ (פיקוד ומטה). מאז הוא הספיק לשרת עוד עשור במגוון תפקידים של מחקר, סייבר והדרכה. "שירתי בסך הכול עשרים שנה בצבא", אומר בליצבלאו. "עשר שנים עם עיניים ועשר בלי".
בליצבלאו מבין עד כמה הסיפור שלו חריג. "העיניים הן לא הפציעה הגדולה", הוא טוען. "סבלתי מכוויות בכל הגוף, כרתו לי אבירים פנימיים. אבל רציתי להמשיך לתרום. כל עוד אתה אוהב את מה שאתה עושה, אפשר להמשיך לתרום על אף המגבלה. הסיפוק הכי גדול בחיים זה לתרום משהו למישהו".
"הדבר הכי קשה בחיים הוא להגיד – אני יכול"
הספורטאי לשעבר חשב שעולם התחרויות חסום בפניו. "לא יכולתי להיכנס למים בגלל הכוויות", הוא משתף. בהתחלה הוא בעיקר התעסק ברכיבה על אופניים, ובשנת תשס"ט ארגן עם חברת ילדותו קרנית גולדווסר מסע אופניים שכל הכנסותיו הוקדשו לעמותת אתגרים להקמת מרכז ספורט לילדים בעלי מוגבלויות בצפון. באחת הפעמים הגיע ל"בית הלוחם", ושם שמע לראשונה על הטריאתלון לעיוורים.
במה הטריאתלון לעיוורים שונה מהתחרות הרגילה?
"אני משתתף בכל המקצים עם מלווה: בשחייה אני קשור מהירך למלווה. אסור לו לשחות לפניי, אחרת הוא גורר אותי. הוא רק נותן לי את האזימוט. אנחנו שוחים אחד ליד השני, כשהוא בקצב שלי; באופניים אנחנו רוכבים ביחד; ובריצה אני מחזיק ברצועה בינינו כששוב הוא רק נותן לי את האזימוט ולא את הקצב".
שנים ספורות אחרי שהחליט ללכת על זה, הוא החל לקצור את התארים: באליפות אירופה בפאראטריאתלון שנערכה באילת בתשע"ב (2012) זכה במדליית ארד. באליפות שנערכה שנה לאחר מכן בטורקיה זכה כבר במדליית כסף. באותה שנה גם זכה במקום החמישי באליפות העולם שנערכה בלונדון.
בתשע"ד (2014) זכה במדליית ארד בגביע העולמי במדריד. בברזיל סיים במקום הראשון בתחרות פאראטריאתלון למרחק ספרינט. באותה שנה גם זכה בתואר "ספורטאי השנה" של הוועד הפאראלימפי ובאות מופת לשיקום מטעם שר הביטחון.
אבל ההישג הגדול ביותר שלו היה לפני כשנתיים, אז זכה במקום הראשון בתחרות איש הברזל (טריאתלון למרחקים ארוכים). הוא קבע שיא עולם חדש לעיוורים של 10:51:11 שעות.
בימים אלה, מספר לי בליצבלאו, הוא מנסה לעשות את הקריטריון עבור המשחקים הפאראולימפיים שיתקיימו בטוקיו 2021.
איך קמת מהפציעה הקשה והצלחת להגיע להישגים כאלה?
"הדבר הכי קל בחיים הוא להגיד קשה לי, והדבר הכי קשה בחיים הוא להגיד – אני יכול. אפשר לשבת בבית ולמרר כמה מר גורלי – אבל לא תצמח לי מזה עין.
"יש דברים שהם בשליטתנו ויש דברים שלא. אתה בוחר אם להסתכל על חצי הכוס המלאה או לא. אמרתי לעצמי – נשארת בחיים, תסתכל על חצי הכוס המלאה ותראה מה אתה יכול לעשות.
"קיבלתי תמיכה נהדרת מהצבא וכמובן מהמשפחה, במיוחד מאשתי, והחלטתי שאני ממשיך הלאה. להתעסק ב'מה היה קורה אילו' לא נותן שום דבר".
מלבד עיסוקו הספורטיבי, בליצבלאו מעביר הרצאות פרונטליות (בימים אלה בזום, כמובן) והוא גם קואצ'ר (מאמן אישי); מי כמוהו יכול לאמן ולעורר מוטיבציה. "על בשרי למדתי את ההתמודדות עם משברים, ואני מנסה להביא את הניסיון שלי לאימון", הוא אומר. "גם לתוך ההרצאות אני מנסה להביא את מה שלמדתי – מהי נחישות, מהי מוטיבציה. לא כקלישאות, אלא כדרך חיים".
ביום העצמאות תשע"ה נבחר בליצבלאו לגיבור ישראלי והרמטכ"ל דאז, רא"ל גדי איזנקוט, העניק לו עיטור.
רוצים לשמוע את הרצאתו של בליצבלאו "לא רואה בעיניים" או לקבל ממנו אימון אישי? [email protected]
