השנה לראשונה, בגלל הקורונה, לא תהיה התכנסות קהילתית לרגל חג הסגד. אמנם תחסר לי הקהילה שלנו אבל זו גם הזדמנות להעיף מבט לאחור ולקחת צידה להמשך המסע שלנו לעבר ירושלים.
במשך שנים רבות ציינה קהילת ביתא ישראל את חג הסגד בצום והתכנסות, הקהילה התאספה כחמישים יום אחר יום הכיפור בכדי לחדש את הברית לשמור על האמונה כי גם אם המסע ארוך ורבים תלאותיו חייבים להאמין כי הנבואות יתגשמו ונזכה לשוב הביתה יחד עם כל שאר בני המשפחה.
מסבא וסבתא למדתי כי החג לא היה רק דתי אמוני אלא גם חברתי חינוכי. החג מדגיש את אפסיות האדם הבודד אך יחד עם זאת עוצמתה של קהילת בני אדם, את החינוך לתת ולוותר לא כי אתה פרייאר אלא כי אתה בוגר, את החינוך להצלחת הכלל ולא רק לתועלתנות אישית. באתיופיה סבא וסבתא התגוררו בכפר , "ווזבה" הסמוך להר אמבובר, עליו קיימה הקהילה את חידוש הברית, בכל שנה לקראת חג הסגד נערכו כל בני הכפר במשך שבועות בכדי להכין את הבית והכפר בכדי שיוכלו לארח כראוי את אחיהם שעברו מסע ארוך ומייגע בכדי להיות חלק מהביחד של חג הסגד. לגודל שמחת הכנסת האורחים היה חלק משמעותי בהחלטתם של הרחוקים מ"אמבובר" לצעוד ולהגיע שוב גם בשנה הבאה, והרי בלעדיהם המעמד חסר את אבר או אפילו נשמה.

כאשר לבסוף התגשמו תפילות אבותינו ואמותינו הקדושים וזכינו לעלות ארצה ולהתאחד עם שאר קהילות ישראל, בירושלים, סבא וסבתא חסכו מידי שנה כרבע מקצבת הזקנה החודשית על מנת שפעם בשנה יוכלו לקיים סעודת הודיה, להודות לאל על שזכו הם וכל יוצאי חלציהם להגיע לירושלים, אבל ההודיה לאל לא השכיחה מהם את גבורתם של האנשים הפשוטים ששנה אחר שנה צעדו במסע לחידוש הברית בכדי להיות חלק מהקהילה שמאמינה באל ובביחד, וכמה לא מפתיע שברגע האמת הכח לצאת למסע מבלי לשאול להרהר ולהטיל ספק, הוא שפרץ את חומות הגלות ופתח את העלייה של הקהילה לישראל.
כל אדם מבקש לתרום להשאיר משמעות לחייו, במשך אלפי דורות ביתא ישראל שמרו את המסר והעבירו אב לבנו ואם לביתה ועכשיו תורנו לוודא שלא רק שהמסר לא יעלם מאיתנו אלא להדביק את כל ישראל בקריאה לחיבור פנימי מהותי שאיננו מבקש רק להקים מקלט אלא בית חם וערכי מאפשר ותומך לכל קהילות העם, בית שנוכל לקיים מחלוקות שלא יגלשו לשנאות, בית כל כך מתוקן שבו אפילו הנפגע יבין שהפוגע בו בכוונה הוא אח טועה שצריך לתקן את דרכיו ולא להשפילו ולהחזיר לו כגמולו.
מאז עלייתנו לישראל אנו מציינים את החג בטיילת ארמון הנציב המשקיפה לעבר חומות ירושלים, והרהרתי שמא העמידה קרוב לחומות ירושלים אחרי שנים של גלות וריחוק, מיקד את המבט על הקהילה בצבעים הסגנוניים של הפרטים בטעמים הייחודיים של המאכלים, והקורונה מאלצת אותנו לפתוח חלון ולהשקיף מרחוק לעבר ירושלים ולהתגעגע לאהבה לנתינה לערכי המשפחה לגדלות הרוח שהלכה ונחלשה.
השנה כאשר הקורונה מאפשרת מבט מרוחק על ירושלים, כדאי שכולנו נצום חצי יום לא על מנת לענות את נפשנו, אלא בכדי שנוכל להתנתק במעט מהשגרה מהצורך למלא עוד תאווה, ולפנות מקום וזמן לחשבון נפש חברתי פנימי ומהותי, נעיף מבט לעבר הגולה בה נאסרנו ועונינו במשך אלפי שנים ונחדש את הברית האמונית והחברתית לקראת אתגרי השנים הבאות שבעזרת השם בסופם נחיה כאיש אחד בלב אחד בחברה בריאה ומתוקנת.
ולא לשכוח בצהרי היום לערוך שולחן ולסעוד את ארוחת החג בשמחה ובטוב לבב.
חג סגד שמח – גדעון אייך.
בגעגועים לסבא סבתא ואבא ז"ל.
שילבשו לבן ויחכו לנו גם השנה תחת כנפי השכינה.
