איש אינו יודע עד מתי נמשיך במתכונת הזו שכפתה עלינו הקורונה. ההוראות המשתנות מדי יום, הקלות או החמרות. כיצד תיראה החזרה לשגרה, והאם אפשר לייצר שגרה מסוימת בתוך התקופה הכי משתנה, הפוכה ומבולבלת שחווינו מעולם כחברה.
אנו שומעים על עוד חולה מאומת בסביבתנו, על עוד מבודד, והמספרים רק הולכים ותופחים. זו תקופה מורכבת שמצריכה מאיתנו כוחות נפש, איזונים, שיקולי דעת, משאבים אישיים ומשפחתיים.
ובתוך כל זה נמצאים המתבגרים שלנו, גם אצלם המציאות התהפכה. אי אפשר להיפגש עם החבר'ה, אין לאן לנתב את האנרגיות הרבות ושעות הגלישה שלהם ברשת רק הולכות ותופחות. הלימודים ב"ZOOM" אינם נותנים מענה לשעמום, לריקנות, לבדידות, ולתסכולים המצטברים ושוב רק מגבירים את השימוש במחשב.
ההסתגרות בבית, בקרב המשפחה הגרעינית מזמנת אתגרים. לעיתים התחושה היא של מעטפת, חום ועוגן, אך לעיתים זה בדיוק הפוך. נוצרים יותר מתחים, יותר מריבות, יותר כעסים, הפערים בין הציפיות גדלים, הגבולות לא תמיד נשמרים, הכל יותר נפיץ.
השהייה המרובה בבתים מגבירה את תחושת החוסר והבדידות. "אני עם אך מרגיש בלי", אני עם כולם אך מרגיש שאף אחד לא מבין אותי באמת, לא רואה אותי, לא שותף לתחושות שלי, לא איתי.
תחושה קשה זו צומחת לה בשקט ובהיחבא אצל נערים ונערות רבים ומהווה חממה נהדרת לצמיחת סיכונים, שהמאפיין שלהם הוא שהם מתפתחים בבית. נכון, אולי כעת ניפגש פחות בסיטואציה בה נער נפל לסמים כי אין חבר'ה ואין בילויים, אבל זו שעתה הגדולה של סיכוני הרשת. לכאורה, הנער או הנערה בטוחים בביתם ושמורים יותר תחת עינם הפקוחה של ההורים. אבל רק לכאורה. הסיכונים ברשת מתוחכמים יותר, פחות נגישים להורים, ומתרחשים מתחת לפני השטח.
אספר לכם מקרה שנתקלתי בו ויכול לקרות לכל אחד מאיתנו. נופר (שם בדוי) בת 15, הסתגרה בחדרה וגלשה ברשת. ההורים שלה היו בטוחים שהיא מתכתבת עם חברות, ושמדי פעם גם לומדת בזום. לאחר מספר חודשים הם גילו לתדהמתם שנופר נמצאת עמוק בקשר עם גבר זר שניצל את המצב ויצר עימה קשר אינטנסיבי בעל רמיזות מיניות. הוא פיזר מחמאות, כתב לה מילים חמות, העניק לה את מלוא תשומת הלב וההתעניינות שמילא את כל מה שהרגישה שחסר לה. ההורים, שכלל לא ידעו על החוסר והבדידות שבתם מרגישה, ניסו להפסיק את הקשר. אך בשלב זה נופר כבר הייתה כה נחושה שהקשר נכון ואמיתי ושעליה לעשות הכל כדי להמשיך עימו את הקשר ולכן נאבקה קשות בהוריה.
אז נכון, גם לנו ההורים קשה. אנחנו טרודים ולחוצים, עסוקים בקיום הכלכלי שלנו, חסרי ודאות. הילדים בבית, קשה להחזיק את היומיום ואת הדרישות המרובות מאיתנו. נכון, גם אנו במתח, אך דווקא עכשיו עלינו לשמור על המתבגרים שלנו.
כי אם אנחנו לא נהיה שם בשבילם, יהיו מי שינצלו את היעדרנו.
צופיה בן פזי, פסיכותרפיסטית ומדריכת הורים בעמותת "יד לאחים".
