את מרים פרץ פגשתי לראשונה לפני קצת יותר משנתיים. הכנתי אז כתבה על "רימוני אלירז" שפיתחה התעשיה הצבאית כדי למנוע מקרים נוספים שבהם חייל נהרג כתוצאה מפגיעת קליע ברימון שבאפודו.כך, אם לא הבנתם, נהרג אלירז פרץ בקרב בעזה.
מרים שמחה להגיע למפעלי תע"ש לפגוש את המהנדס שפיתח את הרימון המיוחד ומיד היא כבשה את כולנו. ציפינו לפגוש אישה כואבת, אבלה. הכרנו אישה מלאת עוצמות, קולחת, כובשת. מצחיקה ומרגשת כאחד. היא סחפה את כל הנוכחים באנרגיות החיוביות שבוקעות ממנה, באהבת החינם שהיא מפיצה לכל עבר. יש לה יכולת נדירה למצוא חיבור עם דוד גרוסמן מצד אחד ועם איתמר בן גביר מהצד האחר. בכל אחד מהם היא תמצא את הטוב. בעידן הטוויטר והפייסבוק, שבו היד קלה על ההדק וכולם משלחים ארס, רוע ושיטנה זה בזה – כמה טוב שנשמע כאן קול אחד, מאחד.
כשכל אירוע הופך מיד לימין מול שמאל, רעים מול טובים, באה מרים פרץ ומזכירה לנו שכולנו עם אחד. שאפשר שיהיו חילוקי דעות אבל אנחנו חייבים למצוא את המכנה המשותף כי זה סלע קיומנו במדינה הזאת, שממוקמת בלב השכונה הכי אכזרית שיכולנו לבקש.
אומרים שמלחמות מאחדות את הישראלים. אמש, בטקס פרסי ישראל, הייתה זאת אישה אחת פשוטה וצנועה שאיחדה בינינו. גם הציניקנים הגדולים ברשת החברתית נותרו אילמים אל מול דבריה הכנים אך המתריסים, הישירים אך העוטפים.
אני לא משלה את עצמי. ביום ראשון נחזור לשגרת שנאת החינם, הקיטוב והעוקצנות שנשפכת מהמקלדת לכל עבר, בכל רגע נתון. בגלל זה אנחנו צריכים את מרים פרץ נוכחת יותר בחיינו. ולא רק באירוע ממלכתי או בקבלת איזה פרס, יוקרתי ככל שיהיה. היא צריכה להיות הלפיד לפני המחנה, שיוביל אותנו בדרך הנכונה, שיכניס אותנו לפרופורציות.
1+
אחרי נאומה הסוחף החלטתי שאני רוצה לראות את מרים בממשלה. לא בכנסת – כי שם ישר יצבעו אותה בצבעים פוליטיים ויתייגו אותה במחנה כזה או אחר. היא צריכה כיסא משוריין סביב שולחן הממשלה. גם כדי להטיף קצת שכל ישר בשרים שלפעמים מאבדים כיוון, וגם על מנת להוביל פרויקטים חברתיים שעוסקים בדיוק במפעל חייה – הפצת אהבת חינם בעם ישראל.
