1+על פי רוב התיאוריות הכלכליות ועל פי הקונצנזוס השורר אצל רוב הכלכלנים הידועים בתבל, מסחר שבו כל צד נותן את מה שהוא מומחה בו ומקבל את מה שהוא מתקשה לייצר או שהוא פחות יעיל בייצורו, מאפשר להביא לעולם יותר עושר בפחות מאמץ, כלומר מגדיל את הרווחה הכלכלית הכלל משקית והכלל עולמית.
הנשיא דונלד טראמפ, כנראה החליט להתעלם לכאורה משיקולים זרים, אולי הבחירות הקרבות לקונגרס בחודש נובמבר או מי יודע למה, והחליט להטיל מכסי מגן על מוצרים מיובאים. על ידי כך הוא עלול לגרום נזק לסקטורים נרחבים בתוך ארה"ב, חלק מהם הנמנים עם בוחריו, כגון מגדלי דגנים ובקר, וכ"ו, שכן הוא גורר את העולם למלחמת סחר מיותרת שאת תוצאותיה קשה לאמוד.
יבוא וייצוא הם חלק ממנגנון הסחר החופשי, אחד מעקרונות הכלכלה הליברלית. יבוא ויצוא קשורים קשר הדוק והם למעשה שני מדדים של אותו המטבע. פריון, אקלים, התמחות, משאבי טבע, הון אנושי ועוד הם גורמים אשר מהווים קטגורית פקטור מכריע ביתרון על פני צד אחר, המדובר על סחר בסחורות, מוצרים ושירותים. מדינה עם יתרון יחסי לייצר מוצר או שירות תייצר את אותו המוצר ולהיפך. העושר גדל בפחות מאמץ.
הטלת מכסים הנה באה על חשבון יצרנים וצרכנים, למעשה מכס מעלה מחירם שהצרכן רואה לנגד עיניו ומוריד תמורה שהיבואן רואה לנגד עיניו. אותו דלתא נלקח על ידי המדינה. העושר קטן והרווחה קטנה. הסיבה העיקרית של הטלת המכסים נמצאת ביחסים המורכבים שבין סין לארה"ב.במשך עשרות רבות של שנים, עד תחילת שנות השבעים, הייתה ארה"ב מעצמה של יצוא תעשייתי וחקלאי. כל זה השתנה באחת בשנת 1975 אשר הייתה האחרונה שבה היה לארה"ב עודף במאזן המסחרי. מאז היא הפכה ליבואנית הגדולה בעולם. ב-1980 היא ייבאה בכ-20 מיליארד דולר יותר משייצאה, עד 1990 הנתון עלה ל-80 מיליארד דולר, בשנת 2000 הגירעון במאזן הסחר כבר עמד על 370 מיליארד דולר, ובשנת 2005 הוא הגיע לשיא של 715 מיליארד דולר. בשנת 2017 עמד הגירעון על 570 מיליארד דולר. סך הגירעון העצום הזה במאזן הסחר הסתכם בכ-20 טריליון דולר (לפי ערכם היום). כמחצית מהגירעון היה עם סין.
גרעון זה מומן על ידי הדפסה וחוב. הואיל והסינים היו מוכנים לקבל את הדולרים המודפסים ככסף, השיטה עבדה כך: הבנק המרכזי האמריקאי הגדיל את כמות הכסף הבסיסית והוריד את מחירו. הבנקים המסחריים ייצרו והלוו, באמצעות המנגנון של בנקאות ברזרבה חלקית, טריליונים לעסקים ולמשקי בית (סך של כ-38 טריליון דולר), ואלו הוציאו כ-11 טריליון מהר הכסף-חוב הזה לרכישת "הכול בזול" בסין. הנה כי כן עוד השפעה של מדיניות ייצור הכסף-חוב של הבנק המרכזי: בנייתה מעפר של היריבה הבאה של ארה"ב.
עתה החלו להיערם בסין טריליוני דולרים טריים ממכבש הדפוס. מה סין עשתה עימם? חלק מהדולרים הופנו לחו"ל, למימון חומרי הגלם והמכונות הנדרשים לייצור "הכול בזול" של הצרכנות האמריקאית החדשה. ככה בא לעולם למשל בום כלכלי בן עשרים וחמש שנה באוסטרליה. בחלק מהדולרים השתמשו הסינים לרכישת נכסים רבים ושונים ברחבי העולם, כולל בארה"ב וגם בישראל. בחלק אחר רכשה סין כטריליון דולר איגרות חוב של ממשלת ארה"ב והפכה לנושה הבינלאומית הגדולה שלה. אך חלק משמעותי היה צריך להיות מומר למטבע המקומי כדי לממן את הייצור עצמו, את הקמת המפעלים, את שכר הפועלים ועוד.
אם ממשלת סין הייתה מאפשרת המרה חופשית של הדולרים ליואן – המטבע המקומי בסין, מחירו היה מזנק בגלל כמותם המוגבלת וכל הקסם הכלכלי היה פג. לכן הבנק המרכזי הסיני קנה את הדולרים באמצעות יואנים שהוא עצמו הדפיס, ממש כמו שבנק ישראל עושה בימים אלו. הדפסת היואנים אומנם הקפיצה את המחירים לאורך ולרוחב כל הכלכלה הסינית, אך בד בבד היא שמרה על מחירו הנמוך של היואן.
בשנת 1994 פיחתה ממשלת סין את היואן בחדות וקיבעה את מחירו יחסית לדולר. השער נותר ללא שינוי עד 2005. היבוא הזול מסין ייצא אליה את הלחצים האינפלציוניים שייצור הכסף-חוב העצום של הבנק המרכזי האמריקאי גרם. אך יחד עם יצוא האינפלציה לסין ייצאה כלכלת החוב גם את רוב הבסיס התעשייתי שלה. בשנת 1970 27% מהמועסקים בארה"ב עבדו בייצור. עד 2017 המספר התכווץ לכ-10%. הכלכלה במדינות מרכז ארה"ב התכווצה, וחורף כלכלי ארוך ירד על רבים מתושבי מדינות ה-Midwest (אוהיו, מישיגן, אינדיאנה, וויסקונסין וכו'). מעמד הביניים הלבן, העובדים לשעבר במדינות התעשייתיות לשעבר, ה"דמוקרטים של רייגן" כפי שכונה מעמד עובדים זה, היו הבסיס שעליו רכב דונלד טראמפ לבית הלבן. עתה מנסה הנשיא טראמפ לרפא חלק מההרס שזרע הבנק המרכזי במדיניות מוניטארית של חוב מופקר ובלתי מבוקר, שהביאה בעקבותיה מניפולציות שכל המדינות עושות בשערי החליפין שלהן.
הפתרון של טראמפ
מכסי המגן שטראמפ החליט להטיל לא רק יגררו צעדי תגובה ממדינות אחרות, אלא הם גם יהיו מס ישיר על תושבי ארה"ב ויגדילו עוד יותר את יוקר המחיה של אותן אוכלוסיות שנפגעו כה קשה ממדיניות הבנק המרכזי, ושלהן מנסה טראמפ לעזור.
ללא ספק, לא טראמפ בישל את הדייסה הזו, אך הצעדים שהוא נוקט – הגדלה בלתי מרוסנת בהוצאות הממשלה, בחירת פאואל, ממשיך דרכם של בן ברננקי וג'נט ילן לניהול הבנק המרכזי, ופתיחת מלחמת מכסים וסחר בינלאומית – רק מרחיקים את הפתרון.
"האירוניה היא שבסרט הזה כבר היינו", מדגיש קרלוס ששון, "אחד הפתרונות שנוסו בארה"ב בשפל הגדול של תחילת שנות השלושים של המאה ה-20 היה משטר חמור של מכסי מגן, והתוצאות היו הרות אסון".
