חנוכה של אור חברות וחברים.
אחד הסיפורים היותר קשוחים בתנ"ך זה סיפור יוסף ואחיו.
כנסו לרגע לסיטואציה:
יוסף אומר לאחים, אם אתם רוצים שאאמין לכם שאינכם מרגלים, אבקש להשאיר את האח השני שמעון, כפקדון, עד אשר תביאו את אחיכם הקטון בנימין. לא נעים..
או אז נשמעו שתי ׳צעקות׳ בקהל.
1. האחים אמרו זה לזה: אנחנו אשמים שראינו את יוסף מתחנן אלינו אך לא שמענו לו..
2. ראובן אומר- אמרתי לכם להשאירו….
יוסף שומע הכל.. והמשיך בתרגיל..
ואיני מבין. יוסף, אחיך מודים בטעות !
ניצחת ! כפיים..
מה עוד אתה רוצה שיקרה? למה אתה דורש שיביאו את בנימין, ודואג לכך שהוא ייתפס על גניבת הגביע שלך, ובלאגן..
הצגה מתוכננת..
הם הרי אומרים טעינו..
תשחרר !! ?
הכעס מעביר אותך על דעתך??
אני מרגיש שיוסף רוצה משו אחר.
יוסף היחידי כנראה שמבין את התמונה המלאה.
מה הוא רואה פה?
יוסף זוכר היטב את הנבואה הקשה שעוברת עוד מסבא אברהם:
'גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ועבדום, ועינו אותם..׳
יוסף מבין שזה מתחיל כעת. הוא רוצה להכין את אחיו לעניין.
ואיך מתכוננים לגלות?
ישנו יסוד שנותן כח לעמוד ברגעים קשים. (ואולי זו מטרת הקושי לפעמים):
סוד היחד
'הכלל גדול יותר מסך חלקיו'..
להיות חלק מעם. חלק מקהילה. חלק ממשפחה- נותן כח עצום !! ??
כח לעבור אינקוזיציות, פרעות, מסעות צלב..
איך עמדנו בכל זה אנ׳לא יודע.
אבל מה שבטוח- ידענו שאנו יחד.
נו, תשאלו, מה כלכך סוד בזה?
לאות א' יש משמעות בפני עצמה. היא סימן לצליל א.
אך כשהיא בתוך המילה ׳אהבה׳ פתאום יש לה משמעות אחרת..
וכשהיא בתוך משפט? בשיר? בספר?
ככל שאני מעיז לקשר את עצמי לגודל, כלפי חוץ אני מקטין את עצמי.. (אלומה אחת)
אך כלפי פנים משמעותי גדלה.. (שייכות לשדה שלם)
גם בנשמה יש מרחבים שלמים שנפתחים בנו, כשאנו עוברים קצת מההתעסקות בנו כפי שאנחנו ׳נר קטן',
ויותר ויותר חשים חלק וקשר לסביבתנו. חנוכיה שלמה.
לא כן?
והנה פה..
ראובן מאשים.. יש מחלוקת..
ושמעון נלקח למאסר 'ויאסור את שמעון לעיניהם׳.. והם ממשיכים הביתה, בלעדיו..
יוסף לא מוותר. הוא יכוון בהם תודעת אחדות.
וזו שליחותו. (גם אם זה יקח קצת זמן..) להיות האלומה שבאמצע השדה נעמדת, וקושרת את כל אלומות השדה למשפחה אחת.
כותנת פסים.
מברך, שנקשור את כל הנרות בתוכנו יחד,
ונעיז להיות יותר ויותר עם של אבוקה אחת גדולה. אור איתן.
שבת חנוכה שמח!
