הילד אוכל רק מול מסך?
לא מוכן לנגוע בירקות או פירות?
את מוצאת את עצמך מכינה אוכל במיוחד בשבילה?
יש פתרון!
בררנות אצל ילדים עלולה להיות חוויה מתסכלת ומדאיגה להורה, שבאה לרוב לידי ביטוי בתחושה ש"הילד לא אוכל כלום".
אבל כשמתבוננים לעומק מגלים שהם כן אוכלים משהו, בדרך כלל עמילני או מתוק (פחמימה פשוטה) בכמות מועטה לרוב, בתדירות של שעתיים או שלוש. ביסקוויט למשל, יכול לסתום אותם לשעתיים. כך גם כוס שתיה ממותקת, שתי כפות אורז או פסטה- וסגרנו את הבסטה.
לרוב הילדים הבררנים "מקפידים" על אוכל יבש (ללא נוזלים/ מרקים), מיעוט תבלינים (הכל חריף/ חמוץ להם), והפרדה (מאכל לא יגע במאכל אחר בצלחת).
אפיון נוסף של ילדים בררנים הוא נטיה לנוקשות או עקשנות, בדרך כלל מול ההורים בבית, ולעיתים גם מול החברים.
ממה זה נובע ואיך מתמודדים?
למה הילד שלי כל כך עקשן?
בררנות אצל ילדים לרוב נובעת מרגישות תחושתית: רגישות במערכת הטקטילית (רגישות למגע על העור) או רגישות לריחות או רגישות לטעמים.
רגישות תחושתית טקטילית– הילד מראה רגישות כבר מגיל צעיר ביותר לתפרים בגרביים, לטיקטים של הבגד, לגומי של התחתונים, לסירוק השיער וכל דבר מציק לו…
רגישות תחושתית לריחות– בדרך כלל הילד מעיר על ריחות לא נעימים ואף עלול להגיב ברפלקס הקאה לריח חזק.
רגישות תחושתית לטעמים– תבוא לידי ביטוי בהעדפה לטעמים פשוטים (ומתוקים לרוב) והימנעות מאכלים מתובלים.
ילדים אשר מגיל ינקות מאופיינים ברגישות תחושתית באחד מהחושים נוטים להתגלות כעקשנים גדולים. בשל החוויות התחושתיות הלא נעימות נוצרת אצלם תחושה שהעולם קצת 'מתקיף' אותם. במקום לקבל תחושת תענוג מהגירוי התחושתי, הם חשים מצוקה. ייתכן כי הרגישות פחתה במשך השנים בשל החשיפה לגירויים, אך הזיכרון של החוויה התחושתית הלא נעימה נותר. מתוך החוויה הזו עולה רצון לצפות מראש את הבאות, ונולדת הנטיה לחפש אחר תחושת שליטה מול המציאות וההורים. הצורך בשליטה יכול לבוא לידי ביטוי באופי מתוכנן ומחושב, בנטייה לתבניות ולסדר (גם אם בפועל אינו מסודר) וברצון לדעת את הצפוי לו מראש. כאשר התוצאות אינן כפי שהילד תכנן או ציפה תיתכן לעיתים תגובה המתבטאת אף בהתקף זעם.
הפיתרון מתחיל מבפנים
ראשית, חשוב להבין מה ההתנהגות הזו של הילד מעוררת בנפשו של ההורה-
האם דאגה וגוננות המובילים להתנהגות של שתדלנות והתרפסות?
האם כעס ותוקפנות המובילים לעימותים מתישים ומאבקי שליטה?
דאגה וגוננות לרוב נובעים מהזדהות יתר ואולי אפילו רגישות תחושתית של ההורה- "גם אני כעס ותוקפנות לרוב נובעים מחוסר סובלנות שלנו לחלקים הנוקשים של הילד שעומד מולנו, וכאן חשוב להתבונן בכנות בעצמנו- איפה גם אני עקשן? איפה גם אני נוקשה? לרוב ההורה יגלה שגם אצלו יש עקשנות או נוקשות כשהמציאות לא תואמת את הלך רוחו ותכנוניו.
אז נכון שאי אפשר להכריח את הילד לאכול כי הרי אין לנו שליטה עליהם. אבל העבודה בנפש של ההורה היא להיות קשוב לעצמו ולשים גבולות לעצמו. כלומר, לבחון האם הוא נמצא בעמדה המגוננת או בעמדה המתעקשת. לרוב, שתי העמדות מובילות בסופו של דבר להתמודדות לא יעילה, ולבסוף לתחושת ייאוש ואוזלת יד.
מהי הדרך היעילה אם כן לגרום לילד לאכול?
חשוב להבין מה קורה בגוף של הילד כאשר הוא "מתדלק" עמילנים כל כמה שעות:
כשהם אוכלים כל שעתיים משהו קטן ומלא סוכר הם מקטינים את הקיבה שלהם.
גם אורז/ פסטה/ חטיף מלוח/ דגני בוקר הם סוכר לכל דבר ועניין כיוון שזהו עמילן (סוג של רב סוכרים) המתפרק בגוף לסוכר במהירות.
על מנת להבין את ההשפעה של הבררנות על הגוף והרגלי האכילה נלמד מהאופן בו מפטמים לוחמי סומו ביפן:
ללוחמים ישנו משטר אימונים קפדני הכולל קימה מוקדמת, התעמלות מאומצת והימנעות מארוחה עד 6 שעות מהקימה. לאחר ההתעמלות וכשהם רעבים מאוד הם ניגשים לארוחה דשנה הכוללת מרק עשיר ומזין במיוחד. כשהם רעבים הם אוכלים מהר והרבה וכך הנוזלים והאוכל מרחיבים את הקיבה והם מעלים במשקל.
המסקנה: על מנת שילד יאכל, הוא צריך להיות רעב.
עשרת הכללים להתמודדות עם ילדים בררנים:
- חשוב לעמוד על שלנו ולא לאפשר להם את הנישנושים העמילניים.
- להכין רשימה של המאכלים המזינים (פירות וירקות חיים או מבושלים, דגנים מלאים) שהם כן אוהבי.
- להציע מאותו המגוון האהוב, ועוד מאכל אחד שלא נהגו לטעום עד עכשיו.
- חשיפה חשיפה ועוד חשיפה.
- להציע את המאכלים בתדירות גבוהה- בארוחה עם ההורים/ ארוחה משפחתית/ עם ילדים נוספים.
- להציע. לא להכריח.
- לעודד כשהם טועמים.
- לא להתייאש כשהם יורקים או מעווים את הפנים.
- לא אוכלים מול מסכים.
- מותר להם להישאר רעבים.
* הכותבת הינה מומחית לפסיכולוגיה חינוכית
