על אובדן הקולות בימין, בשתי מערכות הבחירות האחרונות, כבר נכתבו אלפי מילים. מנדטים על גבי מנדטים הושלכו לפח ההיסטוריה והפכו את ליברמן ללשון המאזניים.
ביממה האחרונה אני מקבל את הרושם שהלקחים הופקו. באיחור משמעותי, אבל הופקו.
נתחיל עם ההחלטה של איילת שקד לחבור לבנט ולהקים לתחייה את הימין החדש. זו החלטה נכונה, אמיצה וטובה. אם הרשימה הזאת תורכב מאנשים מוכרים, מגנטים של קולות בימין, מובילי דעת קהל ולא מרוני ססובר ושות (מבלי לפגוע כמובן) ואם נתניהו יתאפק ולא ישקיע משאבים לשכנע את מצביעי הימין לבחור רק בליכוד – הרי שבנט המשודרג, הפעם עם אלבום תמונות מרשים כשר ביטחון, יחד עם שקד הפצועה אך עדיין מלאת האנרגיות והפופולארית, ישאירו את אחוז החסימה האימתני הרחק מאחוריהם.
זאת מפלגה שיכולה להביא לא מעט מצביעי ימין שאינם מעוניינים לבחור בנתניהו , משלל סיבות, אבל רוצים ממשלת ימין וחפצים בקולות מתונים בה. תמצאו בין המצביעים – דתיים לייט, מסורתיים וחילונים שהצביעו בעבר לכחלון או ללירבמן ואפילו לכחול לבן והבינו שאין פתרון אחר: כחול לבן כבר ניהלו מגעים עם הרשימה הערבית המשותפת ובכך סטרו לבוחרים הימנים שלהם, ליברמן כבר לא רלוונטי וכולנו איננה עוד.
לגבי הבית היהודי – הרי שהרב רפי פרץ הספיק ללמוד משהו בפוליטיקה. אחרי שניער את האיום מכיוונה של איילת שקד, הוא מיהר לנטרל מוקש נוסף – סמוטריץ.
הוא חתם על הסכם עם עוצמה יהודית של בן גביר ובכך נתן מהלך שח לרעיונות לקיום פריימריז לראשות הרשימה. באיחוד הלאומי ימהרו עכשיו, ובצדק, לחבור למפלגת הציונות הדתית ולהתמודד יחד. זו לא העת ליריבויות ולמשחקי כבוד.
ונשארנו עם משה פייגלין. מקומו הטבעי הוא ברשימה המתגבשת של בנט ושקד. אם לא – נתניהו בוודאי ישחזר את ההסכם שחתם אתו.
ואם מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי ובג"צ ימשיכו בהתנהלות המתנשאת והפטרונית שלהם, תהיה התעוררות נוספת של הליכודניקים. עם קמפיין חיובי של הליכוד ואחדות בצמרת המפלגה זה יכול להביא בסופו של דבר להשלמת המשימה – 61 מנדטים לגוש הימין. הסקרים עדיין לא שם, אבל האנרגיות בשטח בהחלט נותנות תחושה של אופטימיות זהירה.
