בפרשתנו פרשת וישב, לאחר ההתמודדות עם לבן ועם עשו, יעקב רוצה לשבת סופסוף בשלווה, וכעת קופץ עליו סיפורו של יוסף..
יוסף, חולם ופותר החלומות, חלם שמשתחווים לו, שמש, ירח, כוכבים, אלומות.. חזון לא מציאותי בכלל. [במיוחד אם אתה הילד האחד עשרה..]
אז מה משמעות החלום בחיינו? מדוע חלומות באים דווקא בלילה? איך כדאי להשתמש בהם?
הלילה והשינה מבטאים זמנים של קושי, של כאב, של שחור. שינה זהו זמן לא פעיל, לא יוצר, שורד.. [תקופת הגלות נמשלת לשינה..] וזה 'זמן החלום'.
והנה מופיע בנו חלום. חזון גדול לשנות את המציאות, את העולם, [לשוב לארץ ישראל ולהפריחה -לדוגמא], ואנו נראים כהוזים.
'תגיד תודה שאתה חי בכלל, ותמשיך לנשוך את השפתיים'.
אולם בינינו דווקא החלום, הוא הוא הנותן לנו כח לשרוד את המציאות הסזיפית, הנראית לנו כאקראית. ואנו יודעים ש'בסתר המדריגה', החלום שלנו, קורם עור וגידים, והנה, אוטוטו, הוא כבר כאן, אפוי ומוכן..
אבל רגע. בואו נודה. יש לנו בעיה עם חלומות. היומיום שלנו, העומס, הטרטור, לא מאפשרים לנו לאחוז בו כראוי. אנו נהדפים מגל אל גל, ולא שמים לב שאנו נשארים תקועים במקום..
יותר מזה, מרגיש לי שאמנם מצד אחד אנו 'מחבקים' חלומות, אך מצד שני אנו.. דוחים אותם לאיזה 'עתיד'.. יש לנו איזה חשש מכשלון בדרך, או חשש שזה לא יהיה 'בדיוק' כמו החלום..
וכך אנו בלי לשים לב, משאירים את החלום כחלום אוטופי ורוד.. מנותק,
מאוד זוהר, אך לא מקורקע..
יוסף חולם על מלכות, על כתר, על גאולה.. והאחים מקרקעים אותו. 'משביתי השמחה'.. 'ונראה מה יהיו חלומותיו'.
אך הסיפור של יוסף מעניק לנו אור גדול. כי זהו סיפור על 'חלום שהתגשם'. על אדם שעבר את כל הדברים הכי הפוכים מהתגשמות חלום.. [עבד! בתוך כלא מצרי!..] ומשם, מעומק הכאב, הלבד, הגעגוע.. החלום פורץ, מתגשם. 'היינו כחולמים'.
מברך אותנו, שכיוסף, נעז לדבוק בחלום שלנו,
כפרט, כאומה, כאנושות.
לא נרפה. נשאב ממנו כוחות בזמני הלילה, ונאפשר לו להתממש בחיינו.
שבת חלום.
מבקש להקדיש את דבריי לזכרו של סבי, יהודה אריה, שבזכות הדבקות שלו בחלומותיו הוא שרד את השואה, ואני כאן כותב על חלומות..
