כזכור מיד אחרי זכייתו של הסרט בפרס דוקו אביב קמו מספר ארגונים והביעו מחאה חריפה ביניהם ארגון זכויות האדם בצלמו וכן פורום משפחות שכולות בוחרים בחיים.
ארגון בצלמו אף יזם חרם על מפעל הפייס מה שהביא לביטולי מנויים רבים. בעקבות כך הודיע מפעל הפייס על הקפאת הפרס אולם לאחר מכן חזר בו והעניק לסרט את הפרס המיוחל בסך 150,000 שקל. הקרנת הסרט ברחבי הארץ עוררה גל של מחאות ובערים חולון ומעלות וירוחם וכן בפסטיבל קולנוע דרום אף בוטלה ההקרנה.
במישור הבינלאומי הסרט זכה במספר פרסים ביניהם פרס אסיה פסיפיק על הסרט תיעודי הטוב ביותר וכעת הוא מועמד ברשימה הסופית של 15 מועמדים לאוסקר.
הסרט אשר מתאר את חייה של עו"ד לאה צמל אשר מקדישה את חייה להגנה על מחבלים ביחד עם שותפה עו"ד טארק ברגותי שכעת יושב בכלא על מעורבות בניסיון לרצוח יהודים.
בסרט מוצגת לאה צמל באור חיובי, הפקת הסרט מומנה על ידי משרד התרבות, שרת התרבות מירי רגב טענה שאין ביכולתה לא לממן סרטים אלו והאשימה את שר האוצר באי הפעלת חוק הנכבא.
מארגון זכויות האדם בצלמו נמסר: "לא מפתיע שעוד סרט אנטישמי זוכה בכבוד גדול. עלינו להוקיע את הסרט פה בארץ ולדאוג שלא יעלה באף במה ציבורית וכמו שאמר ראש הממשלה הראשון לא משנה מה יאמרו הגויים משנה מה יעשו היהודים"
פורום "בוחרים בחיים" של המשפחות השכולות ונפגעי פעולות האיבה הגיב:
"שוב אנו עדים למצב בו מפיקי תועלת מן הסכסוך ומתפרנסי הדמים מוצאים דרכים נוספות לעשות לביתם. כעת, בנוסף לעורכי דין המתפרנסים מהגנה על מחבלים רוצחי חפים מפשע ומתעדי התופעה הניזונים מקרנות קולנוע חסרות מצפון, הרי שחייבת תעשיית הדמים לחגוג גם בחלוקת פרסים כספיים לעצמה. העדר האנושיות של אנשי התרבות כביכול, עולה על כל דמיון".
