הפורום המשפטי למען ישראל הוא ארגון משפטי הפועל כבר 15 שנה וחברים בו מאות עורכי דין וכלכלנים מכל רחבי הארץ, הפועלים לטובת שימור צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, להבטחת שלטון תקין ולהגנה על זכויות אזרחי ישראל, באמצעות כלים משפטיים, חוקיים, פרלמנטריים וחינוכיים.
לרגל 15 שנה לארגון מתפרסם מאמרו של עו"ד אלישי בן יצחק, חבר בפורום המשפטי למען ישראל, מרצה במכללת שערי מדע ומשפט ובעל משרד פרטי.
החלטה: "אני מסכים"
על חובת הנימוק של הכרעה שיפוטית
בליבת התפקיד השיפוטי מונחת ההכרעה שמוצאת ביטויה בפסק דין או החלטה שיפוטית. קולם של השופטים נשמע באמצעות פסקי דין והחלטות כתובות, הכרעות אלו מתקיימות לאחר שהצדדים השמיעו טענותיהם והביעו את עמדתם.
לאחרונה רצה בקבוצות הוואצאפ והרשתות החברתיות החלטת בג"צ מיום 25.8.2019, החלטה ניתנה בהרכב של שלושה שופטים, והכילה מילה אחת "לא" [בג"ץ 5075/16]. תופעה זו אינה זרה, שכן לעיתים מזומנות ניתקלים צדדים בהחלטות קצרות חסרות כל נימוק, כך למשל יכול צד להגיש בקשה מנומקת ומפורטת, המושתת על החוק, על עובדות ועל תקדימים משפטיים, וההחלטה השיפוטית תנוסח בצורה מנימאלית "הבקשה נדחית" או "לא מצאתי ממש בטענות המבקש". תופעה דומה אחרת אנו מוצאים בהכרעות שיפוטיות הניתנות בהרכב של שופטים, כאשר שופט אחד כותב פסק דין ויתר חבריו מצטרפים אליו בנוסח "אני מסכים". הכרעות אלו מעוררות, בקרב צדדים לדין, תחושות קשות, האם אלו הם פניו האמיתיות של הצדק, האם שופט יכול להסתפק בדחיה לקונית, האם בהתבטאות תמציתית יצא השופט ידי חובת השליחות המוטלת עליו, האם שופט יכול להסתמך על עבודתו של חברו ולכתוב אני מסכים?
בתלמוד הבבלי אמירה הלכתית הנעדרת נימוק מכונה בפי אמוראי בבל "אין אלו אלא דברי נביאות" [למשל עירובין ס,ב] כלומר דברים קצרים הם כמו דברי נבואה שחסרים נימוק [רש"י]. במשמעות הביטוי נחלקו פרשני התלמוד יש אשר דרשו גישה זו לשבח [תוספות] ויש אשר דרשהו לגנאי [רבינו חננאל].
הרמב"ם בהלכות סנהדרין משמיענו שעל הדיין מוטלת החובה לנמק את הכרעתו "המזכה מאיזה טעם מזכה והמחייב מאיזה טעם מחייב [הלכות סנהדרין פ"ח, ה"ג]. השולחן ערוך מטיל חובה על שופט לנמק את פסק דינו מקום שבעלי הדין יכולים לפקפק ולהטיל ספק ביושרו של השופט [חו"מ יד,ד].
בעניין דיון בהרכב מצינו עמדה לפיה חלה חובה על כל חברי ההרכב, גם אם הולכים לפי הרוב, שכל אחד מחברי ההרכב ינמק את עמדתו "דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל השלושה ישבו ונתנו ונשאו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו" [סמ"ע, חו"מ, יח,ד].
הרב עוזיאל בתשובה שכתב בשנת תר"פ [1920] עמד על חשיבותו של כתיבת פסק דין מנומק "בכתיבת פסק דין מנומק מראים את מידת הצדק של משפט ישראל והתאמצותו של הדיין לחקור עד כמה שיד ומגעת, לברר את האמת, לגלות את המרמה והזיוף של בעלי הדין, אם ישנה כזאת, ולדון דין אמת לאמיתו. חובה זו גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפטם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנחנו כדבר הזה לחבב המשפט לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם, ועל ידם לעיני כל העם". [משפטי עוזיאל ד, חו"מ סימן א].
צא ולמד כי חובת נימוק הכרעה שיפוטית מושתת על שני אדנים מרכזיים: האחד, אמון הציבור במערכת השיפוטית והשני, עבור השופט עצמו שכן רק באמצעות סידור הטענות ליטושן ובחינה מדוקדקת של הדברים יוכל הוא להגיע להגשמת התכלית הגדולה של השיפוט "ושפטתם צדק" [דברים א;טז].
