רבים מאיתנו הולכים לישון כשהטלפון הנייד מונח לצד המיטה, ולעיתים אף מתחת לכרית או בהישג יד – מתוך רצון להיות זמינים לשיחה או הודעה חשובה, להשתמש בו כשעון מעורר, להתעדכן בחדשות או פשוט להעביר עוד כמה דקות לפני ההירדמות. אלא שמחקרים מצביעים על קשר בין השימוש בטלפון בשעות הלילה לבין פגיעה באיכות השינה, ומומחי שינה מסבירים שגם עצם נוכחותו בחדר עלולה להקשות עלינו להירדם ולישון ברציפות.
לפי מחקר שפורסם בשנת 2022 בכתב העת Personal and Ubiquitous Computing, משתתפים במחקר בילו כ-42% מהזמן שבו שהו במיטה לפני ההירדמות בשימוש בטלפונים הניידים. השימוש הזה נמצא קשור לירידה באיכות השינה. גם בקרב מבוגרים צעירים התופעה משמעותית: בדוח של מרכז המחקר Pew שפורסם בספטמבר, כ-62% מבני פחות מ-30 בארצות הברית דיווחו כי השימוש שלהם בסמארטפון פוגע במשך השינה שלהם.
הפגיעה הזו נובעת משילוב של גורמים, ובראשם האור הכחול שנפלט מהמסכים, שעלול לשבש את השעון הביולוגי של הגוף – המווסת בין היתר את מחזורי הערות והשינה ומכין אותנו למנוחה בלילה. עם זאת, מומחים מדגישים כי הבעיה אינה מסתכמת באור בלבד, שכן גם התוכן שאנחנו צורכים משפיע על היכולת להירגע.
קריסטין סוהאני, פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בנדודי שינה במרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו יורק, מסבירה כי הפעילות בטלפון – מצפייה בסרטונים וצריכת חדשות ועד גלישה ברשתות חברתיות והודעות – משאירה את המוח פעיל ומעוררת אותו דווקא בזמן שהגוף אמור להיכנס למצב של רגיעה, וכך מקשה עלינו להפסיק לחשוב ולהירדם בזמן.
יתרה מכך, ההשפעה נמשכת גם כשהטלפון כלל אינו בשימוש פעיל. ג'יימי צייטזר, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות באוניברסיטת סטנפורד, מסביר כי עצם נוכחותו של המכשיר בקרבת מקום, ההתראות שמתקבלות במהלך הלילה ואפילו הציפייה לקבלתן עלולות לעורר את המוח ולהפריע לרצף השינה. כדי לנתק את הקשר הזה, פסיכולוגים המתמחים בשינה משתמשים בין היתר בשיטת "בקרת גירויים", שמטרתה לצמצם את הגורמים בסביבה המקשרים את המוח לערנות ולחזק את הזיהוי של חדר השינה עם מנוחה. לפי גישה זו, ככל שהמיטה משמשת בעיקר לשינה ולא לגלילה ממושכת, כך הגוף והמוח לומדים לזהות את השהייה בה כסימן לקראת מנוחה.
יעילותה של ההפרדה הזו הודגמה במחקר שפורסם בשנת 2018 בכתב העת Computers in Human Behavior, שבדק מה קורה כשמוציאים את הטלפונים מחדר השינה למשך שבוע. שלושה מכל ארבעה משתתפים דיווחו כי הצליחו להירדם מהר יותר, איכות השינה שלהם השתפרה, והם חוו ירידה ברמות החרדה ושיפור בתחושת הרווחה הכללית. חלקם אף דיווחו על שיפור בקשרים האישיים: אלו שהיו בזוגיות סיפרו כי שוחחו יותר עם בני זוגם לפני השינה, ואחרים הקדישו זמן למחשבות על חברים ובני משפחה. ניקולה יוז, שהובילה את המחקר, הסבירה כי הטלפון יוצר פיצול של תשומת הלב – כך שגם כשאנחנו עוסקים בדבר אחר, חלק מהמחשבה שלנו עדיין מופנה אליו – ולכן הרחקת המכשיר יוצרת מחסום פיזי שמקטין את הדחף לבדוק אותו שוב ושוב.
למרות היתרונות האפשריים, לא לכולם קל להיפרד מהטלפון בלילה, בין אם משום שהוא משמש כשעון מעורר ובין אם בשל הצורך להיות זמינים לבני משפחה מבוגרים או למקרי חירום. צייטזר עצמו משאיר את הטלפון בחדר השינה בשל החשש למקרי חירום הקשורים להוריו המבוגרים, אך מפעיל את מצב "נא לא להפריע" בשעות הלילה ומגדיר אותו כך ששיחות חוזרות יוכלו לעבור – וכך מצמצם התראות מבלי למנוע ממי שזקוק לו ליצור עמו קשר במקרה דחוף.
בהתאם לכך, המומחים ממליצים להתאים את השינוי לנסיבות האישיות ולא בהכרח להוציא את הטלפון מהחדר בבת אחת. אפשר להתחיל בהנחתו במקום מרוחק מהמיטה, כך שיהיה צורך לקום כדי להגיע אליו, להיעזר בשעון מעורר רגיל במקום בטלפון, ובהמשך לנסות להשאיר אותו מחוץ לחדר. לדברי סוהאני, ניתן לבחון את החששות גם באמצעות ניסוי פשוט של לילה אחד שבו הטלפון נשאר מחוץ לחדר: במקרים רבים החששות מפני פספוס אירוע חשוב אינם מתממשים, וגם אם בכל זאת מתרחש משהו – אפשר לבחון בדיעבד עד כמה המצב היה חמור ואם ניתן היה להתמודד איתו.
בסופו של דבר, המטרה אינה בהכרח לוותר לחלוטין על הטלפון, אלא ליצור הפרדה ברורה יותר בינו לבין שעות השינה. גם שינוי קטן, כמו הרחקת המכשיר מהמיטה והפסקת הגלילה לפני ההירדמות, עשוי לסייע ביצירת סביבת שינה רגועה יותר.
