סימני השאלה והחשדות הכבדים מאז מערכת הבחירות האחרונה והמחזות שראינו בכנסת בימים האחרונים – כשאחמד טיבי יושב על כיסא סגן יו"ר הכנסת, אוחז בפטיש הממלכתי של הבית ומתפרץ באמוק על נבחרי ציבור יהודים – מביאים את המערכת הפוליטית בישראל לנקודת רתיחה מוסרית ותודעתית. אין כאן פרובוקציה מקרית ואין כאן תקלה של ניהול ישיבה אלא הוכחה חיה לאבסורד של מדינה שמממנת, מרוממת, מכשירה וממנה במשך עשרות שנים לתפקידי מפתח והנהגה את מי שרואים בעצם קיומה חטא היסטורי ואסון.
הרגע הזה, שבו נציג הלאומנות הפלשתינית משתולל מתוך כס השלטון של הריבונות היהודית, מסמן את סופה של אשליית הדו-קיום ומחייב אותנו לשוב ולבחון ברצינות את תורת הטרנספר, כחלק מהשלב האחרון במערכה שנפתחה ב-1948 ונמשכה ב-1967.

מופע האימים של טיבי במליאה: "תתרגלו לכללים החדשים"
במשך עשורים סיממה התודעה הישראלית את עצמה בסיסמאות נבובות על "השתלבות", "אזרחות שווה" ו"מתינות" – גרסה מרוככת ומתרפסת של פוסט-ציונות שמתביישת בעצמה, והפכה את המילה "טרנספר" למוקצה מחמת מיאוס. אלא שההיסטוריה הציונית המקורית לא סבלה מעיוורון כזה. מייסדי המדינה ואבות ההתיישבות פעלו מתוך הכרה קרה, קשוחה ונטולת אשליות: אי אפשר לבנות בית לאומי יהודי יציב כשבתוכו פועל מיעוט אויב עוין השולל את עצם הריבונות. הם לא התנצלו, לא גמגמו ולא הסתתרו מאחורי פלפולים משפטיים כשעמדה על הפרק שאלת הקיום והרוב היהודי.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
התפיסה הזו נוסחה בצורה החדה ביותר על ידי ההוגה והפובליציסט אברהם שרון (שבדרון), איש תנועת העבודה, שבחיבורו הנוקב "תורת הציונות האכזרית" משנת 1944 הזהיר מפני התייפייפות מוסרית שתסכן את עצם קיומו של המפעל הציוני, וקבע כי מאבק קיומי על מולדת וריבונות מוכרע בנחישות ובשמירה על רוב לאומי. לצדו ניצב יוסף וייץ, מראשי קק"ל ומאבות ההתיישבות המעשית בארץ ישראל, שזכה לכינוי "אבי הטרנספר" לאחר שכתב ביומניו כבר לפני קרוב למאה שנה כי אין מקום לשני עמים בארץ הקטנה הזו וכי הפתרון היחיד הוא העברת אוכלוסין.
ברוח זו קבע גם ברל כצנלסון חד וחלק כי "טוב שכן רחוק מאויב קרוב", ומשה דיין – שהוביל ב-1950 את פינוי מג'דל (אשקלון) מתושביה הערבים והעברתם לרצועת עזה – הצהיר בישיבת מזכירות מפא"י: "אני מקווה שבשנים הקרובות תהיה אולי עוד אפשרות לבצע טרנספר של הערבים האלה מארץ ישראל, וכל זמן שאפשרות מעין זו באה בחשבון, אין אנו צריכים לעשות כל דבר העומד בניגוד לכך".
עשרות שנים אחר כך היה זה רחבעם זאבי ("גנדי") שנשא ברהיטות ובידענות מעוררי השראה את לפיד הטרנספר כשהתעקש שלא המציא דבר, אלא המשיך את דרכם של מוריו ומפקדיו בתנועת העבודה ובפלמ"ח. ב-1948 וב-1967 הוכרעה המערכה בשדה הקרב, אך המלאכה הדמוגרפית והריבונית הושארה חצי אפויה, מתוך הנחה שגויה שהזמן והתלות הכלכלית יביאו להשלמה עם המדינה היהודית.
הצווחות של טיבי מכיסא סגן יו"ר הכנסת מנפצות את האשליה הזו. הן מבהירות לכל מי שעוד התעקש לעצום עיניים שמי שמנצל את הכלים הדמוקרטיים של ישראל כדי לנגח אותה מבפנים אינו שותף, אינו מתון ואינו מבקש חיים משותפים. כשנותנים למי שמזדהה עם אויבי המדינה לנהל את מליאת הכנסת, אל לנו להתפלא כשהוא מתנהג כאילו הריבונות היהודית היא מטרד חולף וכאילו הוא בעל הבית האמיתי.

אחרי שסילק את הח"כים מהימין: טיבי הפך לגיבור ברשתות הערביות
אלא שההתפרצות הזו אינה מפגן של כוח, היא תאונת דרכים קולוסאלית שתעיר את הרוב היהודי מתרדמת הפוסט-ציונות שמחריבה כל חלקה בעשורים האחרונים, במערכות הביטחון, המשפט, התקשורת, האקדמיה, הבריאות, התרבות – איפה לא. טיבי וחבריו אינם מבינים שבבוז ובכוחנות שהם מפגינים מלב המשכן הם מעוררים מחדש את חובת השיבה לתורת הטרנספר.
הדבר צריך להיעשות בתוכנית מדינית ומעשית סדורה: חקיקה לשלילת אזרחות וגירוש תומכי טרור, והקמת מנהלת ייעודית שתעניק תמריצים כלכליים נדיבים לעידוד הגירה מרצון וליישוב מחדש כמשקל נגד ל"זכות השיבה". במקביל, נדרש צמצום דרמטי וביטול מוחלט של האפליה המתקנת לטובת ערבים, שהשמאל, בג"ץ וארגונים אזרחיים השליטו כאן בעשורים האחרונים באקדמיה, בתעסוקה ובהקצאת קרקעות על חשבון אזרחים יהודים.
המערכה שהחלה במלחמת העצמאות ונמשכה בשחרור הארץ ב-67' מעולם לא הסתיימה, ומופע האמוק על כיסא סגן היו"ר הוא בדיוק הזרז שיוביל אל השלב האחרון: שלילת הלגיטימציה והמעמד מכל מי שפועל נגד המדינה היהודית מתוכה, וביצור ריבונות מלאה, חד-משמעית ובלתי מתפשרת.

