1
בעולם העיתונות מקובל שבטורים שמתפרסמים תוך כדי אירוע מתגלגל, מציינים את שעת סגירת הגיליון. למה? כדי שהקורא שמעיין במאמר בסוף השבוע לא יחשוב שהכותב מנותק מהחדשות הבוערות. הוא יבין שהדברים נכונים ל"שעת כתיבת השורות".
בטור השבוע – שעוסק בציניות חסרת הבושה של גוש השמאל ובשימוש שלו בכאב המלחמה כדי להוריד את הימין מהשלטון – חשוב לי לציין את הזמן שבו הטור נכתב השבוע: יום שלישי בלילה. אני בטוח שעד שאתם תקראו אותו, כבר יירשמו שיאי צביעות חדשים שיגמדו את הראשונים.
איך אני יודע? כי זה מה שקורה כאן מהשנייה שאחרי סגירת הקלפיות. עוד לפני ספירת הקולות אפילו, כבר עם פרסום המדגמים, השתנה לגמרי היחס לחרדים באולפני הטלוויזיה. גבירותיי ורבותיי, מהפך. אולי יותר מדויק: מוייריי ורבוייסיי, מהפך.
אז שיא הציניות – נכון לשעת כתיבת השורות! – הוא הדברים של אביגדור ליברמן בפתח ישיבת ועדת החוץ והביטחון בראשותו: "נכון שזה לא יהיה גיוס לכולם, אבל זה יהיה חוק הוגן, שאני אומר לכם שהוא עובר את הרמטכ"ל, בג"ץ ואת הרב לנדו. זאת הנוסחה".
וואו. דמיינו את היו"ר הקודם, ח"כ בועז ביסמוט, מזכיר ככה, בנשימה אחת, את שלושת הגורמים שחובה להתחשב בדעתם: הרמטכ"ל, שופטי בג"ץ והרב דב לנדו. לדעתי כביש איילון היה נחסם עוד באותו לילה. משני הכיוונים.
2.
ערב לפני הדיון הזה בוועדה כתב הפרשן הפוליטי יהודה שלזינגר: "הנה דיווח שלא האמנתי שאכתוב: אביגדור ליברמן יכנס מחר את היועצת המשפטית של ועדת החוץ והביטחון ואת גורמי הצבא בניסיון למצוא לחרדים פתרון לסוגיית הגיוס".
אני דווקא כן האמנתי. לאורך כל הדרך. לרגע לא נכנס בי הרהור כפירה. אני מאמין באמונה שלמה שהשמאל יתברך שמו הוא לבדו קבע קובע ויקבע את השיח במדינת ישראל. הוא יחליט מה מקומם, מה מרגש, מה רע, מה ישר, מה מפחיד, מה מעורר תקווה, מי קונצנזוס, מי שנוי במחלוקת, מי אויב ומי אח.
אז נכון, יש ערוץ 14 ויש גלי ישראל, וגם העיתון שאתם מחזיקים עכשיו ביד. התקדמנו מאוד ב"ה. ויש רשתות חברתיות ופודקאסטים ואיים של תודעה צלולה, תורנית, לא מבולבלת. בלעדיהם מפחיד לחשוב מה היה כאן. ועדיין, השמאל שולט על התודעה.
כמה היה קשה לראות איך אנשים טובים מהציונות הדתית הדהדו, ממש בלהט דתי, את דף המסרים הציני של השמאל. אני כמובן לא טוען שהכול היה פה ציני. הכאב של הציונות הדתית וגם של שאר המשרתים היה ועודנו אמיתי מאוד. אבל בדיוק כמו בקמפיין עצירת המלחמה בגלל החטופים, כך גם פה: הקמפיין יושב על כאב אמיתי, אבל המטרה שלו צינית מאוד. זעקתי את זה איפה שרק נתנו לי.
3.
ולא בכל מקום נתנו לי לזעוק. הזכרתי כאן בטור הקודם את האזהרה שפרסמתי כבר לפני קרוב לשנתיים בעיתון 'בשבע' מפני הנפילה בקמפיין הזה: "אתם יודעים מי איכשהו לא יהיה בסוף חלק מ'ברית המשרתים'? רבים מאלה שעכשיו טוחנים מילואים. איך זה יכול להיות? חכו ותראו. בטח השמאל ימציא לה שם משודרג כמו 'ברית המשרתים והפיוס'. ולכן, למען הפיוס, צריך להכניס אליה את הערבים ולהשאיר בחוץ את הבוחרים של סמוטריץ', סטרוק ובן גביר. גדול השלום".
אחרי שכתבתי כאן את הדברים פנו אליי במייל קוראים וביקשו לינק למאמר המלא. ובכן, צר לי. אין לינק למאמר המלא. אתר ערוץ 7, שבמשך שנים הביא שבוע אחרי שבוע את הטור שלי מתוך העיתון המודפס, הוריד את הטור ההוא מהאתר.
תראו, אני לא מנצל את הטור השבוע לסגירת חשבונות אישיים. זה לא סיפור אישי. זה סיפור מגזרי: כמה השיח התקשורתי פה היה מהונדס. לא רק על ידי ערוצי התרעלה-תבהלה אלא גם, אפילו בעיקר, על ידי עיתוני המגזר ואתריו.
הקמפיין פעל בשתי זרועות: קודם כול במודעות ענק, שבוע אחרי שבוע, שהסיטו את כל כאב המלחמה לכיוון אחד. עד היום לא נעשה תחקיר מקיף לגבי מקורות המימון של המודעות האלה. אני מחכה לתחקיר הזה.
אבל היה גם חלק נוסף לקמפיין. לא הכול זה כסף. הרוב התנדבו. זה פשוט היה הקו המערכתי של רוב עיתוני המגזר. של רוב כותבי המגזר. של רוב מאיירי המגזר. ושוב, זה לא שאין על מה להתווכח. שאין מה לבקר. אבל השאלה היא איך. כי בפועל, את כל מה שהתקשורת עשתה לימין ולמתנחלים במשך עשרות שנים, הם עשו לחרדים. לא אשכח את התמונה הגדולה בעמוד הראשון של 'מקור ראשון': טרנזיט של מפגינים חרדים שתלו על הרכב שלהם כרזות חולניות עם תמונות בשחור-לבן של יהודים בשואה והכיתוב "עדיף למות כיהודי בשואה מלהשתמד במחנות צה"ל".
לכל העדכונים וגם עיתון עולם קטן בוואטצאפ כנסו!
אני זוכר שבזמן אמת חשבתי לעצמי: מה זה התמונה הזו? את מי היא מייצגת? מי החרדים שזה השיח שלהם? כמה אנשים הם? למה היא בעמוד הראשון? מה היא עושה לתודעה של קוראי 'מקור ראשון'?
אותי זה זרק עשרים שנה אחורה, לקמפיין של התקשורת בזמן הגירוש. הרי הסיקור העיתונאי אז הפך את חלוצי גוש קטיף היקרים לאנשים לא לגיטימיים. לא התווכחו עם הדעות שלהם, עם תפיסת העולם שלהם. הם פשוט היו מי שאשמים במות ה"ילדים שלנו" ששומרים על ההתנחלויות "שלהם" בגוש קטיף. וגם בזה שבגללם הם צריכים לחפש את שרידי הגופות של החברים שלהם בחולות של ציר פילדלפי (מקום שאליו חזרנו במלחמה, כמובן). לא התקיים שום דיון אמיתי. עם מי נקיים דיון? עם מתנחלים הזויים? מטורללים? שגם חיים שם מהכסף שלנו?
וכחלק מהמאבק בעצם הלגיטימציה של המחאה נגד הגירוש, פרסמו בהבלטה רבה בתקשורת קומץ אנשים שענדו טלאי כתום על החזה כ"סערה" ו"חילול זכר השואה". והנה עכשיו, כמו שאומרים לפעמים בעולם הטיפול: הנפגע הופך בעצמו לפוגע.
4.
כתבתי קודם שזה לא סיפור אישי. אולי מדויק יותר לכתוב: זה לא רק סיפור אישי. מה לעשות, באופן אישי חטפתי השמצות על רקע ההחלטה שלי שלא לשתוק לנוכח הניסיונות לקרוע בין שני המגזרים. לנוכח הניסיון שלי לחשוף את הצביעות.
במקרה של המאמר ההוא: זה לא רק שהטור שלי הורד מהאתר. ערוץ 7 פרסם בהבלטה שורה של מגיבים שתקפו את המאמר ה"פוגעני" שלי. ביניהם היה מאמר של אם לעשרה שבעלה במילואים בצו 8. היא תקפה אותי שם במילים חריפות מאוד ("אני, שבעלי בצו 8, ואתה מאשים אותי?"). לצידה היה מאמר של אב שכול, שגם הוא כתב נגדי.
ואנשים קוראים את מאמרי התגובה של אשת המילואימניק ושל האב השכול שכותבים כמה נפגעו ממני, בטוחים שהפכתי פתאום לאיזה דב הלברטל כזה – והטור שלי לא נמצא. נמחק. נלקחה מהקוראים האפשרות לקרוא את הטור, שניסה להזהיר ברגישות, עם הרבה הערכה ואהבה למגזר, מפני הסכנות של שיח כזה עם החרדים.
5.
השבוע אמר יותם זמרי ב'פטריוטים': "אני חייב להגיד שאני נהנה. כי או שתקום ממשלה שהיא טובה לישראל, או שתקום ממשלה שטובה לי". כלומר, או ממשלת ימין או ממשלת שמאל שתספק בכל יום אין-ספור קטעים של שקר, צביעות וזיוף לרדת עליהם ב'פטריוטים'. אתם יודעים, הלפיד הלילי והבנט השעתי והאיזנקוט והיפוכו וכו'.
אני מבין למה הוא מתכוון. הרי מה שקורה כאן בימים אלה הוא חגיגה שכמותה עוד לא ראינו. ואנחנו רק בתחילת המשא ומתן. אבל מצטער, אני לא נהנה אפילו לרגע. מה זה מועיל לי שעכשיו כולם מבינים כמה הכול היה ציני? זה לא יעזור. הקמפיין עבד. פעל את פעולתו. ליבה שנאה. עשה נזקים אדירים. נזקים פוליטיים, נזקים משפחתיים, ובעיקר נזקים חינוכיים לדור הצעיר שיהיה קשה מאוד לתקן (העניין הזה ראוי לטור בפני עצמו).
6.
אבל הכי כואב על הפספוס ההיסטורי. ואני אסביר. בעצם כבר הסברתי לפני כשנתיים. בטור המצונזר ההוא: "אחרי כל ההתקדמות של מדינת ישראל, בכל המובנים, מאז הסתר הפנים הנורא של שבעה באוקטובר, קשה לדמיין הצלחה מרשימה כזאת לסטרא אחרא .ואל תשאלו אותי עכשיו למי בדיוק אני מתכוון במילים 'סטרא אחרא'. לא יודע לתת הגדרה מדויקת. אבל מה שאני כן יודע, שאותו סטרא אחרא כבר הצליח בדבר אחד מעל למשוער: זה די מדהים. תחשבו כמה כסף הושקע פה ביצירת 'מלחמת אחים' בין שמאל לימין בתקופת הרפורמה, אבל המלחמה המיוחלת לא פרצה. להפך. הפגנות השנאה של הקפלניסטים הלכו וקטנו. מאז מה שקרה בשמחת תורה בעוטף, ובעצם מאז מה שקרה ביום כיפור בתל אביב, יותר ויותר ישראלים הבינו שהם לא רוצים להיות חלק מהדבר הזה.
"אבל איפה אסטרטגיית הפירוד של ארגוני הקרן החדשה נחלה הצלחה יתרה? דווקא בסכסוך בין המגזר הדתי-לאומי למגזר החרדי, שני המגזרים שאמורים להיות הכי קרובים. לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל החרדים בגדול ימשיכו כרגיל. בעצם, הם לא ימשיכו כרגיל. הם יסתגרו יותר. מספר המתגייסים ילך וירד. למעשה הוא כבר ירד דרמטית. בדיוק כמו שקרה בשנת 2013 בתקופת ממשלת 'ברית האחים' בין לפיד לבנט. ככה זה אצל חרדים, אצל יהודים, בשעת גזרות. מצופפים שורות, מתכנסים בשטיטעל.
"זה באמת פספוס היסטורי. הרי לא רק החרדים הסתכלו בהערכה מאז שבעה באוקטובר על הציונות הדתית וגיבוריה, אלא עיני האומה כולה היו נשואות אליהם. הם מגש הכסף החדש. יפי הבלורית והאמונה. ודווקא ברגע המכונן הזה בהיסטוריה, במקום להבין את גודל השעה ולהשפיע את ערכי הציונות הדתית על פניה של מדינת ישראל כולה, דווקא לעת הזאת שבה באמת כולם מרגישים ש'צריך אמונה במדינה', כמאמר הסיסמה המפד"לית ההיא, מעצבי דעת הקהל, ואחריהם הקהל, ורבים מנציגיו בכנסת, התמקדו בציבור אחד בלבד: החרדים.
"לתקן את הקונספציה של אליטת השמאל בצבא שהביאה אותנו עד הלום? עזבו. לשנות את תפיסת הביטחון של ישראל ולרפא את מחלת ההתנתקות ואוסלו, לטובת תפיסה ביטחונית לאומית, שתמנע עוד מלחמות (ועוד סבבי מילואים)? זה לא הכי דחוף. לקרב עוד יהודים בארץ ובעולם אל התורה הגואלת, כשהלב היהודי נפתח סוף סוף? בהזדמנות אחרת. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אז חכי אגם ברגר עם ה'דרך אמונה בחרתי' שלך. חכו יהדות התפוצות עם העלייה. אנחנו עכשיו עסוקים בלחנך מחדש את פוניבז' וסלבודקה.
"ואיך נחנך את החרדים? האם נפגוש אותם? נדבר איתם? ננסה להבין את תפיסת עולמם המבוססת? צו פיוס? הידברות? מה פתאום. את זה נעשה עם השמאל שרוצה לפנות אותנו מהבתים שלנו. אפילו עם בריוני 'אחים לנשק'. חייבים להכיר את הצד השני. להבין אותו. אנחנו לא יכולים בלי הדעות שלכם. אבל על החרדים נשפיע דרך טינופים עליהם בפייסבוק ובטוויטר. וגם בעלוני השבת של המגזר. הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה – אלא כותבים פוסטים נגד חרדים".
7.
חלפו כמעט שנתיים מאז הטור ההוא. כל הקמפיינים הצליחו, כל התחזיות התגשמו. וליברמן, שתדלק את כל השנאה הזו? עושה עכשיו שלום בין הרמטכ"ל לרב דב לנדו. הכול כדי להביא את הגאולה, כלומר: להעיף את ביבי.
קראתי השבוע רעיון מנחם. אנחנו אומרים בכל שבת אחרי קריאת ההפטרה "ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם". וזה אכן מקור גדול לתקווה. יש אלוקים, יש תורה, יש נביאים, יש שיבת ציון. שום רונן מנליס לא יצליח לבטל זאת. שום ספין ציני לא יצלח לבסוף נגד הגאולה.
אבל רגע, מה זה אומר "אחור לא ישוב ריקם"? נסוגים מגוש קטיף, עוצרים לומדי תורה – זו לא נסיגה אחורה? ובכן, נכון, יכול להיות שנשוב אחורה, אבל זה לא יהיה ריקם. זה לא יהיה סתם, לריק. אנחנו נלמד מזה, נצמח מזה, ועוד נתחזק מזה. נפיק לקחים. אמן!
