במשך עשרות שנים שמר שירות היערות של ארצות הברית על שתיקה רשמית בכל הנוגע לביגפוט, מעבר לפרסומים היתוליים מזדמנים ברשתות החברתיות שהתייחסו ליצור השעיר כאל אגדת עם משעשעת בלבד. אולם בשבועות האחרונים, במקביל לפרסום הקבצים החדשים של הממשל הפדרלי בנושא עב"מים, נקטה הסוכנות גישה דומה, אם כי מצומצמת בהרבה, ביחס לתעלומה הוותיקה שבתחומה.
בחודש שעבר פרסמה הסוכנות בשקט 3 מסמכים היסטוריים מארכיונה הכוללים דיווחים על מפגשים עם ביגפוט במונטנה ובמדינת וושינגטון החל משנת 1941, וביער לאומי בקליפורניה אירחה הסוכנות פורום סמוך לפארק יוסמיטי תחת הכותרת "ביגפוט בחצר האחורית שלכם", ובו הרצו 2 עובדות שירות היערות על הנושא.

גופה בגובה 2.4 מטר ובדיקת DNA מסתורית: האם נמצא ביגפוט?
"יש לו ריח רע, הוא צורח, הוא מיילל, דופק על עצים ושורק", אמרה קאתי מארקז, עובדת שירותי מידע למבקרים. "נראו כל הגדלים, מקטן ועד גדול, זכרים ונקבות". קאתי סטריין, הארכיאולוגית של היער הלאומי סטניסלאוס, ציינה כי באזורה שבמערב רכס סיירה נבדה נרשמו 65 תצפיות מתועדות לאורך השנים.
סטריין, שהושפעה בילדותה מציורי סלע פרהיסטוריים של דמויות דמויות־אדם בשמורת נהר טולה וחברה כיום בארגון לשימור קוף העץ הצפון-אמריקני, טוענת כי בשנת 2012, בעת שיצאה לשטח עם חברי הקבוצה בהרי אואצ'יטה שבאוקלהומה, ראתה 2 יצורים שעירים צעירים נעים בסבך ונמלטים במהירות על פני שטח סלעי – מראה שגרם לה להתקף חרדה קל.

צייד הביגפוט חשף ראיות בשידור חי: "יש לי גופה ותיעוד" | צפו
חובבי ביגפוט מקווים כי צעדי הסוכנות מעידים על גישה חדשה – בדומה לתוכנית החדשה של ממשל טראמפ להסרת סיווג ופרסום מסמכים ממשלתיים הקשורים לתופעות אוויריות בלתי מזוהות. במסגרת תוכנית זו פרסם משרד ההגנה חקירה משנת 2010 על אירועים על-טבעיים שדווחו בחווה ביוטה, שכללו עדויות על "יצורים דמויי כלב" בגובה של יותר מ-6 רגליים שהלכו על 2 רגליים, אם כי דגימות שיער שנאספו בחווה התאימו לכלבים ולדביבון. ג'רמיה ביירון, מנחה הפודקאסט "אגודת ביגפוט", הביע תקווה כי הדבר מסמן היערכות של גופים ממשלתיים לשחרור מידע ויעודד עדים לספר על מה שראו.
פרסום המסמכים של שירות היערות הופיע ללא הודעה מוקדמת ב-15 באוקטובר 2026 בחדר העיון של חוק חופש המידע תחת הכותרת "רשומות ביגפוט/סאסקוואץ'". המסמך הראשון מפרט חקירה של שירות היערות משנת 1982 בעקבות עקבות שמצא סייר במשרה חלקית, פול פרימן, בחלק הוושינגטוני של היער הלאומי אומטילה סמוך לוואלה וואלה, לאחר שדיווח לממונים עליו כי ראה ביגפוט באזור מחקר ביולוגי מרוחק. ביולוג חיות בר וגשש של משמר הגבול האמריקני שחקרו את העקבות שללו את האפשרות שמקורן בביגפוט וקבעו כי הן בודדות ונוצרו על ידי גורם שהתנדנד מצד לצד.
לעומתם, פרופסור גרובר קרנץ המנוח, אנתרופולוג מאוניברסיטת מדינת וושינגטון, בחן את יציקות העקבות וטען כי הן אותנטיות משום שלא ניתן היה לזייף את רכסי העור בכף הרגל. 2 המסמכים הנוספים עסקו במונטנה, שם פירטו תושבים מקומיים מפגשים עם יצורים בעלי ריח רע שחצו את הסבך ואיתור עקבות נוספות.
בנו של פרימן, מייקל, סיפר בריאיון כי בעקבות המחלוקת השלילית עזב אביו את שירות היערות והעביר את משפחתו לאזור אחר במדינה, אך מעולם לא הפסיק לחפש אחר היצור, ובשנת 1992 צילם סרטון רועד שבו נראה יצור כהה בין העצים. דובר מטעם שירות היערות מסר כי למשרד החקלאות האמריקני, המפקח על השירות, יש שיקולים שונים בהחלטה אילו רשומות לפרסם ברשת – ובהם השאלה אם הרשומות צפויות לעורר עניין בקרב התקשורת, חוקרים, היסטוריונים או הציבור הרחב – והוסיף כי סיפורים על ביגפוט הם חלק מהמרקם התרבותי של הסיירה ומוסיפים למסורת הפולקלור העשירה הסובבת את האדמות הציבוריות.
לצד ההתלהבות מפרסום המסמכים, חובבי ביגפוט חוו טלטלה משמעותית: רוב המדענים דוחים את קיומו של ביגפוט ומציינים כי אין הוכחה אמינה לקיומו – לא שרידים, לא גללים ולא תיעוד וידאו ברור, אפילו בעידן מצלמות השביל המודרניות. ב־20 באוקטובר 2026 יצא לאקרנים הסרט התיעודי "לוכדים את ביגפוט", שזעזע את המאמינים עד היסוד לאחר שהיוצרים השתמשו בצילומי ארכיון ובראיונות משפחתיים כדי להפריך את סרטון הביגפוט המפורסם ביותר שצולם אי פעם – תיעוד משנת 1967 של דמות גדולה בעלת פרווה חומה מדובללת הפוסעת לאורך ערוץ נחל ביער בצפון קליפורניה.
על פי הסרט, האיש שצילם את הקטע בן הדקה כמעט, רוג'ר פטרסון, היה בוקר חסר מזל שניסה לגייס כסף להשלמת סרט על ביגפוט, ואחד משותפיו סיפר לבמאי מארק אוונס כי פטרסון יצר ככל הנראה את תחפושת הביגפוט במחסן בחצר ביתו באמצעות מעילי פרווה. הסרט התיעודי, שזכה לדירוג תמיכה של 100 אחוז באתר "רוטן טומטוז", הכה כפצצה בקהילה המקוונת של חוקרים חובבים ותיאורטיקנים, וביירון הודה: "זה יפוצץ לכם את המוח. די ברור שאנחנו מסתכלים על מתיחה".
אף על פי כן, העניין הציבורי נמשך: ב-8 באוקטובר 2026 התאסף קהל שמילא עד אפס מקום חדר ישיבות ביער הלאומי סטניסלאוס, שם השמיעה מארקז הקלטות של יללות המיוחסות לביגפוט והציגה מפה של תצפיות רבות לאורך כביש 108, בעוד סטריין הזמינה מבקרים לתיירות ביגפוט במחוז טואולומני, המדורג במקום השני במספר התצפיות בקליפורניה. בסיום התוכנית הדגישה מארקז: "בעוד שהיער אינו יכול לאשר או להכחיש את קיומו של ביגפוט, אנו מכירים בהשפעתו התרבותית, במקומו במסורת השבטית ובחשיבותו בסטניסלאוס".
