ד"ר עינת וילף, חברת הכנסת לשעבר מטעם מפלגות העבודה והעצמאות ויו"ר מפלגת עוז, התייחסה היום (מוצ"ש) בריאיון עם עודד הרוש לתוצאות הבחירות האחרונות, שבהן הרשימה שבה התמודדה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה למרות שקיבלה כ-155 אלף קולות. וילף מציגה ביקורת על החלוקה הפוליטית למחנות התומכים בנתניהו ומתנגדיו, קוראת להקמת ממשלה ציונית רחבה בהשתתפות בנימין נתניהו וגדי איזנקוט, ומותחת ביקורת חריפה על המפלגות החרדיות בשל מאבקן לשימור הפטור מגיוס.
אחת ההתבטאויות החריפות בריאיון נוגעת להתנהלותן של המפלגות החרדיות במהלך המלחמה ולמאבקן בסוגיית גיוס בני הישיבות. וילף טוענת כי בזמן שחיילי צה"ל נלחמו ונהרגו, המשיכו המפלגות החרדיות לפעול לשימור הפטור מגיוס עבור הציבור שהן מייצגות. "המדיניות שלהם בפועל, יום יום ושעה שעה, הייתה: אתם תמותו ואנחנו לא נתגייס", אמרה.
לדבריה, השאלה המרכזית בחברה הישראלית אינה אם אדם משתייך למחנה הימין או השמאל, ואף לא אם הוא יהודי או ערבי, אלא אם הוא מוכן לשאת באחריות לקיומה ולהגנתה של מדינת ישראל. וילף מותחת ביקורת על ש"ס ויהדות התורה, וטוענת כי התנהלותן בזמן המלחמה ממחישה את הפער בין הציבור המשרת לבין קבוצות פוליטיות המבקשות לשמר הסדרים המאפשרים הימנעות משירות צבאי. מבחינתה, מדובר במחלוקת עמוקה הנוגעת לעצם משמעותה של השותפות במדינה ולחלוקת האחריות על ביטחונה.
וילף אינה מסתפקת בביקורת על סוגיית הגיוס, ומציגה טענה רחבה יותר בנוגע למערכת הפוליטית בישראל. "בעיניי הסכנה הגדולה למדינת ישראל ולציונות היא שיתוף הפעולה בין המפלגות הערביות לבין המפלגות החרדיות, על גבו של הציבור הציוני והמשרת", אמרה. לדבריה, החיבור הפוליטי בין מפלגות שאינן מקבלות את תפיסתה בנוגע לחובות האזרחיות והלאומיות עלול לפגוע בציבור הנושא בנטל השירות וההגנה על המדינה.
האמירה הזאת הובילה לעימות בינה לבין המראיין עודד הרוש, שסירב לקבל את ההשוואה בין המפלגות החרדיות לבין מפלגות ערביות אנטי־ציוניות. הרוש הדגיש כי למרות המחלוקת העמוקה עם הציבור החרדי בסוגיית הגיוס, הוא רואה בחרדים את אחיו ואינו מקבל את הצבתם באותה קטגוריה פוליטית עם מפלגות המתנגדות לציונות. וילף, מנגד, עמדה על תפיסתה שלפיה המבחן המרכזי להשתייכות למחנה הציוני צריך להיות המחויבות המעשית למדינה ולהגנתה, ולא הזהות הדתית או הלאומית לבדה.
בהתייחסה למצב הפוליטי לאחר הבחירות, וילף מותחת ביקורת על החלוקה לשני מחנות המתמקדים בשאלה אם בנימין נתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה. לטענתה, המאבק בין מחנות ה"רק ביבי" וה"רק לא ביבי" הפך למוקד המרכזי של הפוליטיקה הישראלית, תוך דחיקתן של שאלות יסוד הנוגעות לביטחון, לציונות ולעתידה של המדינה. וילף קוראת להקמת ממשלה ציונית מרכזית ורחבה, שאינה מבוססת על החרמות אישיים או על נאמנות למחנה פוליטי מסוים. בהקשר הזה היא מבהירה כי הייתה מעדיפה לראות ממשלה משותפת של נתניהו ואיזנקוט.
בחלק אחר של הריאיון חוזרת וילף לילדותה בבית המזוהה עם השמאל הישראלי, ומתארת את התהליך שהוביל לשינוי משמעותי בעמדותיה כלפי הסכסוך הישראלי-פלשתיני. לדבריה, במשך שנים האמינה כי הקמת מדינה פלשתינית תביא לסיום הסכסוך ולשלום בין שני העמים. אולם כישלון שיחות קמפ דייוויד וסירובו של יאסר ערפאת להצעות המדיניות שהועלו במסגרת התהליך הובילו אותה לבחון מחדש את הנחות היסוד שבהן החזיקה.
וילף מספרת כי בעקבות האירועים החלה במחקר ממושך על התנועה הלאומית הפלשתינית ועל תפיסותיה ההיסטוריות. "הבנתי, ולא בשמחה, שבעצם לא מדובר בזהות לאומית רגילה, אלא באידיאולוגיה… שהיא בעצם אידיאולוגיה שמתאפיינת בשלילה", אמרה. את האידיאולוגיה שהיא מתארת מכנה וילף "פלשתיניזם".
לפי תפיסתה, הבעיה המרכזית אינה רק מחלוקת על גבולות או על הקמת מדינה פלשתינית, אלא התנגדות עמוקה לעצם קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. וילף מציגה את המסקנה הזאת כהסבר לשינוי שעברה, מעמדה המזוהה בעבר עם השמאל המדיני לעמדה ביקורתית יותר כלפי האפשרות להגיע להסדר המבוסס על חלוקת הארץ לשתי מדינות.
במהלך הריאיון התייחסה וילף גם ליחסים בין ישראל למצרים, ומעלה שאלות בנוגע למשמעותו ארוכת הטווח של הסכם השלום בין המדינות. וילף הביעה דאגה מההתעצמות הצבאית המצרית ומהיחס העוין לישראל בחלקים מהחברה המצרית. לדבריה, אין להסתפק בעצם קיומו של הסכם שלום רשמי, ויש לבחון גם את התהליכים המתרחשים במדינה השכנה ואת משמעותם לביטחונה של ישראל. היא אף מטילה ספק בתועלת ארוכת הטווח של ההסכם, לנוכח ההתפתחויות שעליהן היא מצביעה.
אחת הסוגיות הבולטות בריאיון עולה כאשר וילף נשאלת אם תוכל לקבל מצב שבו אזרח ערבי יכהן כראש ממשלת ישראל. תשובתה חיובית, אך היא מציבה תנאי מרכזי: אותו אדם צריך להיות ציוני, להכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולפעול להגנת מדינת ישראל כמדינת הלאום שלו. "הם כולם יכלו להכיל את זה בעולם שבו אותו אדם דובר ערבית תומך תמיכה מלאה ברעיון של מדינת היהודים", הסבירה.
וילף קושרת את עמדתה לתפיסתו של זאב ז'בוטינסקי, שלדבריה שילב בין מחויבות לביטחונה ולעוצמתה של המדינה היהודית לבין שוויון אזרחי. מבחינתה, הזהות האתנית של אדם אינה צריכה לקבוע אם הוא יכול להשתייך למחנה הציוני או למלא תפקיד ציבורי בכיר. השאלה המכרעת היא עמדתו כלפי זכותו של העם היהודי למדינה משלו ונכונותו להגן עליה.
לקראת סיום הריאיון מתייחסת וילף למחאות נגד הרפורמה המשפטית ולוויכוח הציבורי שהתפתח סביב השינויים שהממשלה ביקשה לקדם במערכת המשפט. לדבריה, בניגוד לטענות שהושמעו במהלך המחאה, היא לא סברה שהדמוקרטיה הישראלית עמדה בפני סכנה ממשית. "אני אמרתי כל עוד שני הצדדים רבים יש כאן דמוקרטיה", סיפרה.
וילף טוענת כי מאחורי העימות על הרפורמה המשפטית עמדה מחלוקת רחבה יותר בנוגע לשאלה מי מחזיק בכוח השלטוני במדינה. לשיטתה, עצם קיומו של ויכוח ציבורי חריף אינו מעיד בהכרח על קריסת הדמוקרטיה, אלא עשוי להיות חלק מהמאבק הפוליטי המתקיים בתוכה.
בסיום נשאלת וילף על עתידה הפוליטי, לאחר שהרשימה שבה התמודדה קיבלה כ-155 אלף קולות אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. וילף הבהירה כי אין לה עניין לחזור למערכת פוליטית שממשיכה להתמקד בזהות המנהיגים ובמאבקי הגושים, במקום לעסוק בשאלות המהותיות של עתיד המדינה. עם זאת, היא אינה שוללת אפשרות לשוב ולהתמודד בעתיד, אם תיווצר הזדמנות לקדם שינוי משמעותי בסדר היום הציבורי.
