לא יאלטה, אבל אולי תחילתו של סדר עולמי חדש, אמש נפגשו לראשונה במסגרת משולשת נשיאי שלוש המעצמות – דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג – בשנזן שבסין, בשולי ועידת APEC. בניגוד לוועידת יאלטה (1945), המפגש בן השעה וחצי לא חילק מחדש את מפת ההשפעה העולמית ולא הניב הסכמים מחייבים. עם זאת, עצם קיומו מסמן הכרה באחריות המשותפת ליציבות הגלובלית ומציף שאלה מרכזית: האם אנו בתחילתו של סדר עולמי חדש, או בניסיון לנהל יריבות עמוקה מבלי להידרדר לעימות ישיר? כל מנהיג הגיע לפסגה עם משבר אסטרטגי משלו: איראן עבור טראמפ, אוקראינה עבור פוטין וטאיוואן עבור שי.
הסדר העולמי החדש: בין ההגמוניה האמריקנית לרב-קוטביות, סין ורוסיה פועלות לקדם סדר עולמי רב-קוטבי שיקצץ בהגמוניה המערבית וירחיב את השפעתן. מנגד, טראמפ שואף לנהל משא ומתן ישיר עם יריביו כדי לבצר את האינטרסים האמריקניים ולשמר את בכורתה של וושינגטון. התוצאה המסתמנת אינה ברית חדשה, אלא מציאות של תחרות מנוהלת המבוססת על הרתעה, עסקאות נקודתיות ודיפלומטיה אישית.
הנשק הגרעיני – ניסיון למנוע מרוץ חימוש חדש. המנהיגים הסכימו בהצהרה המשותפת לקיים דיאלוג לצמצום הסיכונים הגרעיניים ומניעת הפצת נשק גרעיני. טראמפ קרא לגבש מסגרת בקרת חימוש חדשה שתכלול גם את סין (במיוחד לאחר פקיעת הסכם New START בפברואר 2026). בפועל, הפסגה הסתפקה בהבנה עקרונית ללא מכסות מחייבות או מנגנוני פיקוח.
איראן ומצר הורמוז – האינטרס האמריקני והמבחן של טראמפ, עבור טראמפ, מניעת גרעין איראני והבטחת חופש השיט במצר הורמוז הם אינטרסים עליונים. אולם למרות הצהרותיו הנחרצות, ההצהרה המשותפת לא כללה שום התחייבות סינית או רוסית להפעיל לחץ על טהרן. התפנית המשמעותית אירעה מיד לאחר הפסגה: טראמפ הצהיר כי אינו ממהר לחדש תקיפות משמעותיות באיראן, וכי ארה"ב תבחן את המצב מחדש רק לאחר 1 בינואר 2027, מתוך שאיפה להסכם ארוך טווח.
המשמעות המיידית עבור ישראל ברורה: אין כרגע אינדיקציה לתקיפה אמריקנית קרובה, מה שמחייב את ירושלים לשמור על עצמאות מבצעית מלאה אך טראמפ הוא טראמפ וייתכן והוא משגר מסרים סותרים כדי לבלבל את האויב האיראני. אוקראינה – פוטין חוזר למרכז הבמה, עבור פוטין, עצם הישיבה כשווה בין שווים לצד נשיאי ארה"ב וסין היא ניצחון מדיני ותדמיתי חשוב ביותר המוכיח כי רוסיה אינה מבודדת. למרות רצונו של טראמפ לסיים את המלחמה, הפערים בנוגע לשטחי אוקראינה, ביטחונה ויחסיה עם נאט"ו נותרו עמוקים, והפסגה לא הניבה מתווה להפסקת אש.
כלכלה, אנרגיה וטכנולוגיה – המאבק האמיתי על ההובלה העולמית
המערכה המכריעה על עיצוב המאה ה-21 מתנהלת בזירה הטכנולוגית והכלכלית: שבבים ובינה מלאכותית (AI), ארה"ב מגבילה יצוא שבבים מתקדמים וציוד ייצור לסין, בעוד בייג'ינג משקיעה בעצמאות טכנולוגית (תוך חיכוכים מתמשכים סביב חשדות לריגול והברחות טכנולוגיה, כפי שעלה בהקשר של חברת אנבידיה). הקרב על טאיוואן: בזכות ענקית השבבים TSMC, טאיוואן היא נכס אסטרטגי קריטי. סין רואה באי חלק בלתי נפרד ממנה ומתכננת פלישה אליה בקרוב, ארה"ב לעומת זאת בולמת השתלטות בכוח כדי למנוע קריסה של שרשראות האספקה העולמיות.
משאבי אנרגיה: ארה"ב מובילה ביצוא נפט וגז נוזלי (LNG), בעוד סין שולטת בייצור סוללות, רכב חשמלי ועיבוד מינרלים נדירים. הפסגה הדגישה אינטרס משותף ביציבות שוק הנפט, אך התחרות על משאבי העתיד נותרה בעינה.
האו"ם ובית הדין בהאג – המחלוקת על המערכת הבינלאומית, שלוש המעצמות הביעו תמיכה ברפורמה במוסדות האו"ם והסתייגו ממה שהגדירו כניצול לרעה של סמכויות בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC), תוך הדגשת חסינותם של מנהיגים מדינתיים. עבור ישראל, לנוכח הצווים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט, מדובר באיתות מדיני חיובי מצד המעצמות, גם אם אין בו כדי לבטל משפטית את החלטות בית הדין.
שלוש המעצמות – שלושה משברים, שלושה אינטרסים אסטרטגיים, הפסגה שיקפה משוואה גיאופוליטית של שלושה אינטרסים מרכזיים ללא עסקת חליפין ביניהם: איראן (המבחן האמריקני): שמירה על הרתעה וחופש שיט בהורמוז מבלי להסתבך במלחמת התשה. אוקראינה (האינטרס הרוסי): קיבוע מעמד המעצמה של רוסיה והכרה בדרישותיה הביטחוניות במזרח אירופה. טאיוואן (הקו האדום הסיני): סוגיה של ריבונות וזהות לאומית ובלימת התערבות צבאית אמריקנית באסיה.
מה המשמעות של הפסגה עבור ישראל? הרבה היסטוריה, מעט הסכמות מחייבות
פסגת שנזן מחייבת את ישראל למבט מפוכח. מצד אחד, ההסכמה העקרונית נגד גרעין איראני, התמיכה ביציבות האנרגטית והביקורת המשותפת על בית הדין בהאג משרתות אינטרסים ישראליים. מצד שני, הסירוב הסיני והרוסי ללחוץ על טהרן – יחד עם החלטת טראמפ להמתין לפחות עד תחילת 2027 , מוכיחים שישראל אינה יכולה להפקיד את ביטחונה בידי הבנות בינלאומיות.
שלושה עוגנים אסטרטגיים נדרשים כעת מישראל: איראן: שמירה על חופש פעולה, הרתעה ומוכנות מבצעית עצמאית מול האיום הגרעיני והאזורי. הזירה האזורית וטורקיה: הרחבת הראייה האסטרטגית מעבר למעגל המיידי, נוכח תחרות המעצמות במזרח התיכון והתחזקות מעמדה של טורקיה. הברית עם ארה"ב: העמקת התיאום עם וושינגטון כדי להבטיח שהאינטרסים הביטחוניים של ישראל יישארו ליבת המדיניות האמריקנית באזור.
בשורה התחתונה: פסגת שנזן סימנה ניהול מתחים בין שלוש מעצמות גרעיניות, לא הסדרה חדשה. עבור ישראל, המסר חד: אסור לבלבל בין דיפלומטיה לביטחון. בעולם שבו כללי המשחק מעוצבים מחדש בחדרי המשא ומתן של המעצמות, העוצמה הצבאית העצמאית והברית האסטרטגית עם ארצות הברית נותרות ערובת הביטחון המרכזית. הגיע הזמן שקברניטי הפוליטיקה שלנו יסיימו את הליך "ספירת הקולות והמנדטים" ויקימו בהקדם "ממשלת אחדות רחבה" או לפחות "ממשלת חירום לאומית" שתיערך בהקדם להתפתחויות הללו ולא נירדם בשמירה בימים רגישים אלו.
